הפלישה לנורמנדי
מבצע הפלישה של בעלות הברית לאירופה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתרחשה ב־6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה נחתו כ־156,000 חיילים של בעלות הברית מהים ומהאוויר על אדמת נורמנדי, בסיוע כ־12,000 כלי טיס וכ-6,939 כלי שיט. היה זה מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית.
חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה (הצילום קרוי "אל תוך מלתעות המוות") | |||||||||||||||||
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 6 ביוני 1944 – 30 ביוני 1944 (3 שבועות ו־4 ימים) | ||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | קרב אנציו | ||||||||||||||||
קרב אחרי | מבצע דרגון | ||||||||||||||||
מקום | נורמנדי, צרפת | ||||||||||||||||
קואורדינטות |
49°20′N 0°36′W | ||||||||||||||||
תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
תכנון מבצע אוברלורד, שהחל בראשית 1943, היה קפדני ומפורט, וממדיו היו חסרי תקדים. ההכנות לפלישה היו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית אלפי כלי שיט ומטוסים רבים, וריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדיים גדולים בדרום אנגליה. בחודשים שקדמו לפלישה ניהלו בעלות הברית מבצעי הונאה מורכבים שסייעו להטעות את הגרמנים בדבר מועד הפלישה ומיקומה. הפיקוד העליון של גרמניה, שצפה פלישה מאנגליה, החל כבר ב־1942 להקים את החומה האטלנטית, מערך ביצורים אדיר שהשתרע על פני אלפי קילומטרים לאורך חופי מערב אירופה, ונועד לעצור כל ניסיון נחיתה מהים.
ב־6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, הוצנחו מהאוויר כ־23,000 חיילים אמריקאים ובריטים בנורמנדי. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ספינות מלחמה בהפגזה ארטילרית של החופים, ובשעה 06:30 החלו לנחות עשרות אלפי חיילים וכלי רכב בחמישה חופי נחיתה בנורמנדי. עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הפלישה היה קטן, ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך הושג היעד העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראשי גשר על אדמת צרפת. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים נוספים בנורמנדי, ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, אל מול התנגדות עיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי שבמהלכם ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה.
אין נתונים מדויקים לגבי אבדות הצדדים היריבים ביום הפלישה. מספר הנפגעים והשבויים בצד הגרמני מוערך בין 4,000 - 9,000[2]. ובצד בעלות הברית המספר מוערך בכ־10,000 נפגעים ושבויים, כולל לפחות 4,413 הרוגים [hebrew 3][3].
הנוהל הצבאי המקובל בעריכת תוכנית צבאית אינו מפרט בדרך כלל את התאריך שבו תתחיל הוצאתה לפועל, משום שזוהי החלטה המתקבלת בנפרד. המונח "יום הע'"[hebrew 4], שנקרא באנגלית D-Day, השגור בתכנונים צבאיים בכל פקודת מבצע שהיא, פירושו "היום שייקבע בבוא העת לפתיחתו של מבצע כלשהו". האות D מציינת Day, יום, כלומר D-Day משמעו "יום הימים". בדומה לכך, "שעת הש'" (H Hour) היא השעה שבה ייפתח המבצע או שעת השעות. כיוון שכך, גם תכנון מבצע אוברלורד כלל יום ע' (שתאריכו המדויק נקבע ממש ברגע האחרון). עם זאת, בלשון העיתונאית התבסס מאז הכינוי D-Day כשמו המיוחד של היום הראשון של מבצע אוברלורד, אף שהוא אינו שמו הרשמי; עוד קודם לפלישה לנורמנדי וגם לאחריה נעשה שימוש במונח D-Day למבצעים ופלישות שונים[hebrew 5].
בעלות הברית, החזית השנייה
כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי בדנקרק בקיץ 1940, החלו הבריטים לתכנן את חזרתם ליבשת, אף שבפועל לא היו להם המשאבים וכוח האדם הנחוצים למבצע כה גדול ומסובך, מאחר שבריטניה עמדה לבדה במערכה נגד גרמניה הנאצית באירופה.
עם כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות־הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן הייתה הכנעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. האמריקאים, ובראשם הרמטכ"ל, גנרל ג'ורג' מרשל, לחצו לבצע פלישה מוקדמת לאירופה בשלהי 1942 (מבצע סלדג'האמר) או באמצע 1943 (מבצע ראונדאפ)[hebrew 6]. גם מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, דרש ממנהיגי בעלות הברית המערביות לפתוח חזית שנייה במערב, כדי להקל על הלחץ הגדול שבו היה נתון הצבא האדום, עליו הוטל להתמודד מול מרבית הצבא הגרמני מאז הפלישה לברית המועצות ביוני 1941.
אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, והנחתות הדרושות לחציית תעלת למאנש עוד לא נבנו במספרים מספקים. מעבר לכך, וינסטון צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי משיקולים צבאיים ופוליטיים[4]. במקום זאת הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות בצפון אפריקה, בים התיכון, ולאחר מכן באיטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט.
הפעלת כל צבא בעלות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש יוון והבלקן, הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו־אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) ובוועידת קוויבק (אוגוסט 1943) שבה נפגשו צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון־מערב אירופה בשם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל – נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד[5]. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בוועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שגרמניה תיכנע[6].
הגרמנים
לאחר כישלון מבצע ברברוסה והתבוסה בקרב סטלינגרד היה ברור לפיקוד הגרמני, שלא ניתן ככל הנראה להשיג הכרעה צבאית במערכה בחזית המזרחית ושרוב המשאבים הצבאיים של גרמניה ימשיכו להיות מופנים למערכה נגד ברית המועצות. לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב־1941, אפשרות הפלישה מהאי הבריטי ליבשת אירופה הפכה ממשית. היטלר הבין כי בעלות הברית המערביות ינסו לפתוח בסופו של דבר "חזית שנייה" במערב אירופה, אך שורת המבצעים הצבאיים האנגלו־אמריקניים בזירת הים התיכון בשנת 1943, והמערכה במזרח שדרשה את כל המשאבים הגרמניים הפנויים, הובילו אותו להמעיט בסכנת הפלישה למערב אירופה.
בשלהי 1943 הבין היטלר כי איננו יכול להתעלם עוד מהאיום. ב"הנחיית הפיהרר מס' 51", מיום 3 בנובמבר 1943, הוא הורה לחזק את ההגנות במערב ולהעביר תגבורות מהמזרח, מאחר שלדעתו עתידה המערכה המכרעת להתנהל בחופי צרפת. בהנחיה זו הצהיר כי האיום שנשקף ממערב, מבעלות הברית המערביות, גדול אף יותר מהסכנה ממזרח, מהצבא האדום. לתפיסתו (כפי שמתואר בהנחיה 51), המרחבים העצומים במזרח מאפשרים אובדן שטח ניכר ללא סכנה ישירה על גרמניה, בעוד שהתקפה אנגלו־אמריקנית מוצלחת במערב אירופה תיצור איום ישיר על לב אזורי התעשייה של גרמניה, חבל הריין וחבל הרוהר[7]. מעבר לכך, בתחילת 1944 הוא העניק קדימות לחזית המערבית. ב־20 במרץ הסביר למפקדיו במערב כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה; הוא האמין כי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם, ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם לטובתו[8].
החומה האטלנטית
- ערך מורחב – החומה האטלנטית
היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסן-נאזר שבבריטני במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב־23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (שנודעו בשם "החומה האטלנטית") לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו־אמריקאי[9]. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת ושהיחידות תהיינה כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד ועד נורווגיה; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב־300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד 1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה[10]. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.
בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944[11]. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות ברזל בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ־150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".
החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהאזור הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה־דה־קאלה (וזאת משתי סיבות: זו הנקודה הקרובה ביותר לחופי האי הבריטי ויש בה נמל מים עמוקים, וכן הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית מבצע שומר ראש שליבתו המרכזית הייתה מבצע פורטיטיוד), ולפיכך השקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של תשתיות הדרכים בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית.
במרץ 1943 מינתה ועדת ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית את לוטננט גנרל פרדריק מורגן הבריטי לראש המטה של המפקד העליון של בעלות הברית המיועד (COSSAC), גוף שקדם למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוטל עליו לתאם ולקדם את התוכניות להתקפה בהיקף מלא על היבשת (אירופה המערבית), לא יאוחר מ־1944. מורגן גיבש תחתיו צוות של קצינים בריטים ואמריקנים, והם החלו בתכנון המבצע. לבחירת אתר הנחיתה היו מספר גורמים מגבילים. הוא חייב להיות בטווח מטוסי היירוט של בעלות הברית, שבסיסיהם היו בממלכה המאוחדת. בקרבה מידית חייב להיות לפחות נמל גדול אחד, שניתן לכבוש מכיוון היבשה ולהפעילו מהר ככל האפשר. מגבלה נוספת הייתה מספר הנחתות שהוקצו למבצע, שהגבילו את המתכננים להסתערות של שלוש דיוויזיות. אחד העקרונות בתכנון המבצע היה ריכוז הכוח: יהיה אתר פלישה אחד, והדיוויזיות ינחתו זו בצד זו.
נשקלו מספר רב של אתרי נחיתה. חוף פה־דה־קלה, בקצה הצפוני של צרפת, היה אידיאלי מרוב הבחינות, שכן הוא היה בין הנתיב הימי הקצר ביותר, וקרוב יותר לגרמניה, אך שם הקימו הגרמנים את הקטע המבוצר ביותר של החומה האטלנטית, שכן מסיבות אלו הם צפו שהפלישה תתרחש שם. לחבל ברטאן במערב צרפת היו יתרונות של נמל עיקרי בברסט, אך חבל זה היה מרוחק מדי מבריטניה ומגרמניה. נמל שרבור בחצי האי קוטנטן היה קרוב יותר לשניהם, אבל הוא נצפה מאיי התעלה גרנזי וג'רזי שהוחזקו בידי הגרמנים, ובסיסו הצר של קוטנטן היה מאפשר לגרמנים לנתק את ראש החוף בקלות יחסית[12].
בתהליך הניפוי הצטמצמה הבחירה לחוף קלוודוס בנורמנדי. בעיית היעדר נמל גדול נפתרה באמצעות תכנונם של נמלים מלאכותיים אשר כונו נמלי מאלברי. בקרבת העיר המרכזית בנורמנדי, קן, היה שדה תעופה שניתן היה להשתלט עליו בהסתערות מוצנחת ביום הראשון לפלישה. תפיסת קן תנתק את מסילת הברזל ואת הכביש מפריז לשרבור, כך שהיא תבודד את חצי האי קוטנטן ובה בעת תאפשר לפולשים לאיים על פריז. בנוסף, אזור זה נמצא בנקודת התפר בין הגזרה בה החזיקה הארמייה הגרמנית ה־15 בצפון מזרח, לבין הגזרה של הארמייה השביעית בדרום מערב, ומשום כך היווה נקודת תורפה. ההתקפה תונחת בעיקר על הארמייה השביעית החלשה יותר, שתחת פיקודה הייתה רק דיוויזיית פאנצר אחת (ה־21)[13].
טיוטת התוכנית הראשונה ל"מבצע אוברלורד" גובשה בקיץ 1943 על ידי COSSAC, לפיה הנחיתה תבוצע בחבל נורמנדי בין העיר קן לחצי האי קוטנטן בכוח של שלוש דיוויזיות, ושתי בריגדות שיוצנחו מהאוויר; ישנה חשיבות בהבטחת עליונות אווירית וימית מוחלטת, ומניעת התקפות־נגד גרמניות על ידי הפצצות מהאוויר והצנחת חיילים; 11 דיוויזיות נוספות ינחתו בפרק זמן של שבועיים מיום הע' באמצעות נמלים מלאכותיים שיובלו דרך התעלה; בהתבסס ראש גשר, יתקבץ בצרפת כוח של 100 דיוויזיות (שעיקרו אמריקאי) לקראת המתקפה הסופית על הרייך[14].
בדצמבר 1943 התמנה דוויט אייזנהאואר למפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה המערבית, וברנרד מונטגומרי נעשה מפקד כל כוחות היבשה שלו. אייזנהאואר פיקד בעבר על שלוש פלישות מוצלחות, שכולן היו מבצעים משולבים, בהשתתפות כוחות אוויר, ים ויבשה בריטיים ואמריקניים. הוא הקים בלונדון את מפקדתו, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, שנטלה לידיה את תפקידי COSSAC. אחד השינויים החשובים שהוכנסו לתוכנית הפלישה המקורית של COSSAC היה הרחבת חזית הפלישה להתקפה ראשונית משלוש לחמש דיוויזיות, ומגזרה של 40 קילומטרים ל־65. אייזנהאואר ומונטגומרי גם דחו את תאריך הפלישה מ־1 במאי לשבוע הראשון של יוני, בגלל הצורך להחזיר מאיטליה את הנחתות שהופעלו במתקפה על אנציו, לאפשר בניית נחתות נוספות, וכדי לתת למפציצים זמן רב יותר להריסת הדרכים, מסילות הברזל, הגשרים והמנהרות שהיו יכולים לשמש את כוחות העתודה הגרמניים בצאתם להתקפות נגד[15].
לפי תוכנית הפלישה הסופית, תוביל קבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי את ההסתערות. היא הורכבה משתי ארמיות: הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי ובה שני קורפוסים, הקורפוס ה-5 בפיקודו של לאונרד ג'רואו והקורפוס ה-7 בפיקודו של ג'וזף לוטון קולינס, שינחתו בחופים המערביים. הארמייה השנייה הבריטית בפיקודו של מיילס דמפסי, ובה הקורפוס ה־30 הבריטי בפיקודו של ג'רארד באקנל והקורפוס ה-1 הבריטי־קנדי בפיקודו של ג'ון קרוקר, ינחתו בחופים המזרחיים. מיד אחרי ההשתלטות על ראשי החוף, תתחיל הזרמת כוחות לנורמנדי (בעיקר הארמייה השלישית האמריקאית של ג'ורג' פטון), במטרה להשתלט בשלב ראשון על השטח בין הנהרות לואר וסן, ולכבוש את נמלי שרבור וברסט. בשלב שני נועדו כוחות בעלות הברית להשלים את שחרור צרפת וארצות השפלה, ולאחר מכן לפלוש לגרמניה ב'חזית רחבה'[hebrew 7].
במסגרת חלקו הימי של המבצע, שקיבל את שם הקוד "נפטון", יפתחו כ־1,000 מפציצים ו־200 ספינות קרב בהרעשה ארטילרית מסיבית על הגנות החופים, ולאחריה ינחתו חמש דיוויזיות בחמישה חופים שונים. דיוויזיית הרגלים הרביעית האמריקנית תנחת בגזרה המערבית ביותר, בחצי האי קוטנטן, בקטע החוף שקיבל את כינוי הצופן "יוטה". לאחר שתחצה את החוף, הוטל עליה להשיג שליטה על כביש החוף ולנוע מערבה לעבר שרבור, שם נמצא נמל חיוני. דיוויזיות הרגלים האמריקנית הראשונה המנוסה, מתוגברת ברגימנט מדיוויזיית הרגלים ה־29 האמריקנית, ינחתו מזרחה בחוף קלוודוס, בקטע שזכה לכינוי הצופן "אומהה". הוטל עליהן לכבוש את הכפרים קולוויל, ויירוויל וסן־לורן ואז להבקיע את דרכן לפנים הארץ. שני גדודי הריינג'רס (כוחות מיוחדים) שינחתו באומהה וביוטה נועדו לכבוש ולנטרל את סוללת התותחים בפואנט־דו־אוק, שתאיים על החופים שעליהם ינחתו הכוחות האמריקאיים.
הבריטים והקנדים ינחתו בקטעי החוף שמשתרעים מערבה משפך הנהר אורן; בקצה המזרחי, הדיוויזיה הבריטית השלישית בתוספת לוחמי קומנדו בריטים וצרפתיים, תנחת בחוף "סורד" (Sword). עליה לפרוץ מהחוף לעבר קן ולכבוש את העיר ואת שדה התעופה הסמוך. הדיוויזיה הקנדית השלישית תנחת בחוף "ג'ונו", ואז תבקיע דרכו ותנתק את כביש קן־באייה. על הדיוויזיה הבריטית ה־50 בחוף "גולד" שתוחם בגזרה של "אומהה" הוטלה משימה דומה, בתוספת השתלטות על הנמל הקטן בארומאנש ועל סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור־מר.
בקרב הפיקוד העליון של בעלות הברית שררו דעות ואסכולות שונות סביב אופן הפעלתם של הכוחות המוטסים באוברלורד. הצנחה לילית בהיקף כה גדול מעולם לא נוסתה קודם לכן. אסכולה אחת, שבה תמך רמטכ"ל צבא ארצות הברית, ג'ורג מרשל, חזתה בהפעלת הצנחנים בעומק אסטרטגי בפנים הארץ, באופן שייצור איום על עתודות האויב הרחוקות. כוח זה יכבוש שדות תעופה ויתוגבר בדרך האוויר. אסכולה נוספת, שלה היה שותף מפקד הכוחות האוויריים של אוברלורד, טרפורד לי מלורי שללה הפעלת צנחנים בגלל התלות הרבה שלהם בתנאי מזג האוויר, שעלולה להביא לאבדות שיעלו על חמישים אחוז. האסכולה שהתקבלה הייתה הפעלה מרוכזת של כוחות מוטסים שתפקידם העיקרי לבודד את חופי הנחיתה והרחקת תגבורות גרמניות, כאשר המטרה המשנית הייתה לסייע לכוחות הנוחתים מהים על ידי תפיסת דרכים הדרושות להתקדמותם והשמדת ארטילריית האויב.
לפי התוכנית שהתגבשה, בחלקו המוטס של המבצע יוצנחו בחצות הלילה שלוש דיוויזיות – אחת בריטית ושתיים אמריקאיות. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית תוצנח בין הנהרות אורן ודיב, ותאבטח את האגף השמאלי של חזית הפלישה בפני התקפות נגד גרמניות[16]. הוטל עליה להשמיד את סוללת תותחי הארטילריה במרוויל שבשפך נהר אורן. הדיוויזיה המוטסת ה־101 תוצנח מדרום מערב לסנט־מר־אגליז, כדי לאבטח את צדם היבשתי של הכבישים המוגבהים, תשמיד את הגשרים בקרנטן, תוך תפיסת גשרים אחרים להגנה על האגף הדרומי של חוף יוטה. הדיוויזיה המוטסת ה־82 תוצנח מערבה משני צדי הנהר מרדרה, בכוונה לתפוס את השטח שבין הנהרות דוב ומרדרה. עליה לחסום תנועת תגבורות גרמניות לקוטנטן, ולכבוש את סנט־מר־אגליז, צומת דרכים חיונית.
הכוחות המוטסים יתוגברו בשעות הבאות על ידי חטיבות דאונים ויחידות מונחתות אחרות ובהן אנשי מפקדה, תותחים נגד־טנקים, תותחי שדה, ג'יפים ויחידות שירותים אחרות.
פיקוד
הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע צבאי משותף, בהשתתפות כוחות ים, אוויר ויבשה של מספר רב של מדינות. המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת, וכן ממדינות נוספות שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי. דווייט אייזנהאואר, ששימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, ניצל את כישרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו.
כוחות
מרביתו של צבא היבשה של בעלות הברית שתוכנן להשתתף במערכה בצפון אירופה היה חסר ניסיון. כך לדוגמה, מתוך כחמישים דיוויזיות הרגלים, השריון והצנחנים האמריקאיים, רק שתי דיוויזיות השתתפו קודם בלחימה – דיוויזיית הרגלים הראשונה והדיוויזיה המוטסת ה־82. הדיוויזיות הרביעית וה־29 הופעלו מחדש בשנותיה הראשונות של המלחמה, אך לא לקחו בה חלק. גם רוב הצבא הבריטי היה חסר ניסיון מבצעי, על אף שהבריטים היו שרויים בלחימה עם גרמניה זה ארבע שנים. רק דיוויזיות מעטות שנועדו לקחת חלק בפלישה לנורמנדי השתתפו קודם לכן בלחימה במערכות באפריקה ובאיטליה. למעט הדיוויזיה ה־50 המנוסה. הדיוויזיה השלישית והדיוויזיה המוטסת השישית כמעט ולא השתתפו בלחימה קודם לכן[hebrew 8]. הדיוויזיה הקנדית השלישית הוקמה ב־1941, ובמשך שלוש שנים עברו אנשיה אימונים באנגליה.
צבא היבשה של ארצות הברית, שכלל במאי 1944 כ־89 דיוויזיות, מתוכן 16 משוריינות, הורכב ברובו ממגויסי חובה. עם זאת, היחידות הלוחמות לא זכו להקצאה עדיפה של כוח אדם, כשמיטב המגויסים (המשכילים והבריאים יותר) נשלחו לשרת בזרוע האוויר ויחידות המטה והשירותים השונות. יוצאות דופן היו הדיוויזיות המוטסות, שנחשבו ליחידות עילית. אנשיהן, שהיו מתנדבים, עברו אימונים קשים ומפרכים. אולם דיוויזיות מוטסות אלו היו ביסודן דיוויזיות "קלות", שלא נשאו נשק כבד כמו תותחי נ"ט וארטילריה. עקב כך הן היו תלויות באספקה מהאוויר, והיו חסרות יכולת להתמודד נגד שריון.
הארמדה הימית שתוכננה לסייע לפלישה הייתה אחת הגדולות בהיסטוריה הצבאית, וכללה אלפי כלי שיט, החל מאוניות קרב ועד אסדות נחיתה קטנות. תפקידו של הכוח הימי, תחת פיקודו של אדמירל ברטרם רמזי, היה לאבטח את התעלה האנגלית, להפגיז את הגנות החופים קודם לנחיתות, לשאת את הגייסות ולהנחיתם בחופים, ולהעביר אספקה ותגבורות עד אשר יכבשו נמלים עיקריים. תחילה היה אמור להיות הכוח הימי מורכב בעיקר מספינות בריטיות, מאחר שהצי אמריקני היה מחויב באותה עת למלחמה באוקיינוס השקט נגד היפנים, שהצריכה כמות עצומה של כלי שיט. עם התרחבות תוכנית הפלישה, נאלץ צי ארצות הברית (למרות התנגדותו של מפקד הצי) להקצות ספינות נוספות למבצע נפטון[17].
סדר כוחות בעלות הברית לפלישה לנורמנדי |
---|
המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפיקוד גנרל דוויט אייזנהאואר
קבוצת הארמיות ה-21 בפיקוד פילדמרשל ברנרד מונטגומרי:
מפקד כוחות הצי של חיל המשלוח: אדמירל ברטרם רמזי:
מפקד כוחות האוויר של חיל המשלוח: מרשל אוויר ראשי טרפורד לי מלורי:
|
הכנות ותכנונים
ההכנות לפלישה נמשכו כשנתיים והיו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית כלי שיט ומטוסים רבים. כמה חודשים אחרי כניסת ארצות הברית למלחמה החל מבצע בולרו – ריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדים אדירים בדרום אנגליה. עד תחילת יוני 1944 הגיעו לבריטניה שני מיליון אנשי צבא אמריקאים, ועוד רבע מיליון קנדים. הכוחות הפולשים עברו אימונים מפרכים בתנאים שדימו את גזרת הלחימה שלה יועדו. כל ההכנות האלה נעשו תוך שמירה קפדנית על ביטחון שדה והסתרת המועד והיעד של הפלישה מן הגרמנים.
במבצע אוברלורד היו כארבעה סוגים עיקריים של אוניות ונחתות להבאת חיילים וציוד אל החוף: ה־LST (Landing Ship Tank), אונייה להנחתת כלי רכב וחיילים, הייתה אונייה גדולה, בגודל סיירת קלה, שאורכה כ־100 מטר ויכולת הנשיאה שלה 4,000 טונות. ה־LCT (Landing craft tank), נחתת טנקים, הייתה כלי שיט שטוח תחתית, באורך כ־35 מטר, שיכול להוביל 4 עד 8 טנקים (בהתאם לדגם הנחתת) ולפרוק אותם על פני כבש המורד בעת ההגעה לחוף. ה־LSI (Landing Ship Infantry), אונייה להנחתת חיילים, הייתה אונייה הדומה למעבורת נוסעים, שיכלה לשאת מאות חיילים וציוד. ה־LCA (Landing Craft Assault), היו נחתות קטנות שהובילו מחלקת רובאים שירדו ממנה היישר לחוף בכבש מורד[18]. הנפוצה מביניהן בנורמנדי הייתה ה־LCVP, נחתת שאורכה כ־11 מטרים ורוחבה 3.2 מטרים יכלה לשאת מחלקה בת 36 לוחמים, או ג'יפ וכיתה של 12 לוחמים. הן כונו "סירות היגינס", על שם מתכנן אנדרו היגינס, ובסך הכל נבנו יותר מ־20,000 כאלו עד סוף המלחמה[19].
בעיה עיקרית שניצבה בפני מתכנני אוברלורד הייתה הבאת ציוד ואספקה באופן יעיל לכוח הפולש, עד אשר ייכבש נמל בעל קיבולת מספקת. אחד הלקחים המרכזיים של הפשיטה בדייפ היה כי ערי נמל בצפון צרפת יהוו יעד מבוקש לנחיתת בעלות הברית ובשל כך יהיו ממוגנות היטב, מה שיגרום לאבדות רבות בכיבושן. מהנדסים של בעלות הברית הגו את הרעיון לפיו ייבנו שני נמלים מלאכותיים מחלקים מוכנים מראש, שחלקיהם ייגררו על פני תעלת למאנש אל חופי הפלישה. שם יוצבו וישמשו בסיס אליו יוכלו בעלות הברית לפרוק אספקה עד לתפיסת אחת מערי הנמל הגדולות. בנייתם של נמלים אלו, שקיבלו את שם הצופן מאלברי (עץ תות), הצריכה משאבים וכוח אדם רב – בנייתם בלעה 600,000 טונות של בטון והעסיקה 20,000 איש. נמל אחד הוצב בחוף אומהה והשני בסמוך לחוף גולד ליד העיירה ארומאנש[hebrew 9].
כחלק מהלקחים מכישלון הפשיטה על דייפ, חיפשו הבריטים דרך להביא סיוע משוריין לרצועת החוף ומעבר לה, כדי להבקיע את ההגנות ולצלוח את שדות המוקשים של החומה האטלנטית. המשימה הוטלה על גנרל פרסי הוברט מהדיוויזיה המשוריינת ה־79, שיחד עם מתכננים בריטיים המציא מספר רב של כלים משוריינים ייעודיים, שנודעו בכינוי "שעשועי הוברט" (אנ') בפי החיילים. אלה כללו בין היתר טנקים אמפיביים שכונו "DD" (ראשי תיבות של Duplex Drive – הנעה כפולה), טנקי מורג לפיצוץ מוקשים, טנקי להביור ועוד[20]. ביום הפלישה עשו הבריטים שימוש מלא ומושכל בכלים אלה, שהוכיחו את יעילותם ומנעו אבדות כבדות. אולם האמריקנים הפגינו בהם עניין מועט – פרט לטנקים האמפיביים.
תרגילים לקראת הפלישה
- ערך מורחב – תרגיל טייגר
כחלק מההכנות לפלישה הוחלט לקיים תרגיל באש חיה בשם "טייגר" אשר דימה את הפלישה לחוף יוטה. במהלך התרגיל, אשר התקיים בעיירה סלפטון (אנ') שבמחוז דבון, קרו שתי תקריות חריגות: ב־27 באפריל, הודעה על דחיית התרגיל בשעה לא הגיעה לכל הכוחות וכוחות הנחיתה נפגעו מאש ארטילרית ולאחריה נפגעו מאש מקלעים. בתקרית זו שהוצנעה נהרגו 450 חיילים שנקברו בקברי אחים. למחרת, נתקלו 8 נחתות של בעלות הברית (מהן רק אחת חמושה בטורפדו) וקורבטה בריטית ב־9 סירות טורפדו מהירות (E-boats) גרמניות אשר פגעו ב־4 מהן בירי טורפדו כשמתוכן 2 טובעו[21][22], והוסיפו עוד 749 הרוגים[23][24]. למרות האסונות, הופקו לקחים מהתרגיל שסייעו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה, כגון נהלים לצמצום סיכוני הטביעה. תרגיל פביוס (אנ'), אשר נערך ב־3 במאי 1944, דימה את מבצע "נפטון" (שהיה החלק הימי של מבצע "אוברלורד") קרוב ככל האפשר למציאות, מבלי לחצות את התעלה האנגלית[25]
בתאוריה מנה פיקוד מערב תחת פילדמרשל גרד רונדשטט מיליון וחצי אנשים, אף שלא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה והקריגסמרין. ב־6 ביוני היו תחת פיקוד מערב, שהיה אחראי על צרפת וארצות השפלה, 59 דיוויזיות גרמניות, שמונה מהן בהולנד ובבלגיה[hebrew 10]. למעלה ממחצית המספר הזה היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים (כלומר, דלות באמצעי תעבורה ממוכנים) או דיוויזיות אימונים, ורק עשר היו משוריינות; שלוש מהן נמצאו בדרום צרפת, ואחת בקרבת אנטוורפן. איכותן של יחידות צבא היבשה, שמנו 850,000 איש, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס, לצנחנים ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבדותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ־1.5 מיליון חיילים מעל גיל 34[26].
הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן כאלה שהוגדרו כפולקסדויטשה – "גרמנים אתנים" מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת ב־1943/1944 גדודי "אוסט" (מזרח), להחליף את החיילים הגרמנים באיוש הגנות החופים. אלו היו מגויסי כפייה ומתנדבים מהשטחים הכבושים של ברית המועצות בידי גרמניה. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט"[26].
הוורמאכט שינה את תפיסתו הטקטית ואת אופי אמצעי הלחימה שלו, ומצבא בעל אופי התקפי המצויד בעיקר בטנקים קלים ובינוניים, הוא הפך בשלבים המאוחרים של המלחמה, בכורח הנסיבות, לצבא שהותאם בעיקר ללחימה במיגננה, וחימושו כלל בעיקר טנקים ותותחי סער כבדים. להוציא את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר, שהיוו רק כ־20 אחוז מהיחידות של הצבא הגרמני, הייתה לכוחות היבשה של הוורמאכט ניידות מעטה. הם חסרו אמצעי תובלה ותותחים מתנייעים, ומרבית הארטילריה שלהם עדיין הייתה נגררת (באמצעות סוסים). דבר זה היה נכון במיוחד לגבי היחידות הנייחות, שהוקצו להגנת החופים. החימוש והציוד של האחרונות, שכללו גם אחוז גבוה של חיילים עם בעיות רפואיות, לקה בחסר, וכלל מגוון כלי נשק מדגמים מיושנים, שנלקחו שלל מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית בראשית המלחמה.
מבנה הפיקוד הגרמני
מבנה הפיקוד הגרמני ב־1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, בדצמבר 1941 היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה־OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של הלופטוואפה וה־OKM – הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך למעשה.
עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה־OKW וה־OKH כאשר ה־OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה־OKH הופקד על החזית המזרחית. אולם יתרה מזו, תחת ה־OKW הופקדה ההגנה על פלישה למערב אירופה בידי OB West (אוברבפסלהאברווסט) – הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך למעשה לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו כפופות ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופות למפקדותיהן שלהן. הדבר נכון היה גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן להכניסה למערכה רק בפקודתו הישירה של היטלר. ביסודו של דבר, מינויו של רומל למפקד קבוצת ארמיות B יצר כפילות בינו לבין רונדשטט, שכן אף פעם לא היה ברור מי משניהם ינהל את המערכה.
ארווין רומל, מפקד נאצי מוערך, אחד המפקדים שפקדו עליהם להיערך לפלישה המתקרבת, הכין את החוף לפלישה בעוד הנאצים האמינו שהפלישה לא תהיה בנורמנדי הוא כן. כמה ימים לפני שהפלישה התחילה רומל נסע לבקר את אשתו ובכך פיספס את הפלישה.
הערכות הצבא הגרמני בנורמנדי
בסך הכל החזיקו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות בכ־300 קילומטרים של חוף בנורמנדי. חצי האי קוטנטן הוחזק על ידי שלוש דיוויזיות: הדיוויזיה הסטטית ה־709 (מול חוף יוטה), דיוויזיית הרגלים 243, ודיוויזיית לופטלאנדה 91[hebrew 11]. לאורך חוף קלוודוס, בגזרה שבין נהר ויר במערב לנהר אורן במזרח, הגנה דיוויזיית הרגלים ה־716 על האזורים בהם נועדו לנחות הכוחות הבריטיים והקנדיים, בעוד הדיוויזיה ה־352 הגנה על הגזרה המערבית, מול קטע החוף בו נועדו לנחות הכוחות האמריקאים (חוף אומהה). דיוויזיית הפאנצר ה־21 חנתה סביב קן, ונועדה לשמש כעתודה הניידת של הארמייה הגרמנית השביעית. הדיוויזיות ה־709 וה־716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים[hebrew 12]. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה־21 נבנו סביב גרעין של קצינים ומש"קים מנוסים, אך מרבית החיילים שלהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי. דיוויזיית הפאנצר ה־21 הוקמה ב־1940, ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בתוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943. הדיוויזיה ה־352 הוקמה בנובמבר 1943 והוצבה בחוף נורמנדי במרץ 1944, שלושה חודשים לפני הפלישה[27].
הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הגרמנית הרצויה
רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בעלות הברית, לא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ופאנצר שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה[28]. על סמך ניסיונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון־מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת־נגד הן לעולם לא תצלחנה להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, מפני שליטת בעלות הברית באוויר.
מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת[hebrew 13]. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן[29].
בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר – דיוויזיית הפאנצר ה־2, דיוויזיית הפאנצר ה־21 ודיוויזיית הפאנצר ה־116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס אס ה־1, האס אס ה־12, פאנצרגרנדיר ה־17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד[30]; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר.
- ערך מורחב – מבצע שומר ראש
- ערך מורחב – מבצע פורטיטיוד
במקביל להכנות לפלישה, בעלות הברית ניהלו תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "שומר ראש" (Bodyguard) שכללה 7 תוכניות הונאה ראשיות ועוד כמה עשרות משניות וקטנות. המבצע המרכזי והמצליח ביותר בתוכה היה מבצע פורטיטיוד (Fortitude – חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה, ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת[31].
מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את נורווגיה, אתר בסיסי הצוללות של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים[hebrew 14]. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורווגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 ארמייה מזויפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה בסקוטלנד. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה, ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של האבווהר (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי (MI5), שידרו למפקדת האבווהר בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד, והופעת תגי דיוויזיות חדשים באדינבורו. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורווגיה 13 דיוויזיות גרמניות[32].דיוויזיות אלו נשארו בנורווגיה עד כניעתה של גרמניה הנאצית[33]
מבצע "פורטיטיוד דרום" כלל את הקמתה של קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית (שנודעה בראשי תיבות FUSAG), בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהוצבה בדובר בדרום מזרח אנגליה, מול פה־דה־קאלה. תוכנית זו נועדה לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפה־דה־קלה. הבחירה של אייזנהאואר בפטון לפקד על FUSAG, נבעה בין היתר מפני שהגרמנים ראו בו את המצביא הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות, והמוניטין שלו חיזק את הנחת הגרמנים כי הוא ינהיג את המתקפה. FUSAG הכילה ארמיות, קורפוסים ודיוויזיות, אמיתיים ובדויים כאחד[hebrew 15]. היא כללה טנקי דמה שנעשו מעיסת נייר וגומי, מפקדות מדומות, נחתות דמה, ומטבחי שדה שפלטו עשן. בנוסף, מספר ההפצצות והסיור על קאלה היה כפול ממספרן בשמי נורמנדי.
הצלחת מבצע פורטיטיוד נמדדה בהערכתם של הגרמנים את עוצמת בעלות הברית וחיזוי אתר הפלישה. במאי 1944 העריך האבוור כי שבעים ותשע דיוויזיות חונות בבריטניה, אף שלמעשה המספר האמיתי היה ארבעים ושבע. הגרמנים האמינו כי לבעלות הברית יש די נחתות כדי להביא עשרים דיוויזיות אל החוף בגל הראשון, כאשר בפועל היו להן די לשש דיוויזיות. ב־2 ביוני דיווח בלצ'לי פארק על סמך פענוחי ה"אולטרה", כי הגרמנים מצפים לנחיתה ראשונית בנורמנדי או בברטאן, ולאחריה למאמץ העיקרי בפה־דה־קאלה[34]. בסופו של דבר, נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי כדי להבין שאין זו פעולת הסחה אלא הפלישה האמיתית עצמה, וב־26 ביוני עדיין נשארה הארמייה הגרמנית ה־15, שהגנה על חופי בלגיה וצפון צרפת מצפון לנהר הסן, בעמדותיה, בהמתנה לפלישה נוספת של בעלות הברית באזור פה דה קאלה[35].
- ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית
המחתרת הצרפתית, ה"רזיסטאנס", שצמחה מקבוצות מבודדות לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב־1940, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגונה של המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים), והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט אפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אמנם שארל דה גול, אך הוא שהה רחוק מצרפת, ולא היה מסוגל לקיים שליטה הדוקה בה. הקשר בין דה גול למחתרת התקיים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטית, שהצניחה סוכנים לצרפת החל מאביב 1941, ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ־1943[36]. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטאנס", וז'ורז' בידו נבחר למנהיגה.
בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, לא נתפס הרזיסטאנס כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הוודאות לגבי כוחו, והקושי לשלוט בכל פלגיו. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, שקלו הבריטים אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד[37]. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטאנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל־100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים, ומעט מאוד תחמושת[38]. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטאנס תהיה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם.
לשם כך הגו בעלות הברית ארבע תוכניות; כחלק מ"התוכנית הירוקה" (Plan Vert), חוליות רזיסטאנס יניחו מטענים לפיצוץ מסילות רכבת עיקריות, החל ביום הפלישה. במאי דיווחה מנהלת המבצעים המיוחדים למפקדה העליונה על 571 מטרות במערכת הרכבות שמוכנות לפיצוץ. "תוכנית צב" (Plan Tortue) כוונה לחסימת כבישים בפני תנועה של תגבורות גרמניות לכיוון נורמנדי. "התוכנית הכחולה" (Plan Bleu) התמקדה בניתוק קווי תקשורת יבשתיים, ואילצה את הגרמנים להשתמש בתקשורת אלחוטית, שאת שדריה פענחו בעלות הברית באמצעות האולטרה[39]. "התוכנית הסגולה" (Plan Violet) התמקדה בניתוק כבלים תת־קרקעיים שהיו בשימוש הגרמנים.
מלבד פעולות חבלה, הרזיסטאנס היה המקור הטוב ביותר באיסוף מודיעין על החומה האטלנטית, משום שעובדי כפייה צרפתים רבים עמלו על הקמתה. הם העתיקו תוכניות ומפות, זיהו שדות מוקשים ותנועת יחידות גרמניות, והעבירו את כל המידע המודיעיני לבעלות הברית.
מאחר שלא ניתן היה להעביר לרזיסטאנס את מועד הפלישה ואזור הפלישה המדויקים מחשש שאנשיה ילכדו בידי הגרמנים, הועברו הפקודות לביצוע תוכניות החבלה במסרים מוצפנים שישודרו בבי־בי־סי. הרזיסטאנס קיבלה את הפקודה להתכונן לפלישה ב־1 ביוני, כששידר הבי־בי־סי את השורה הראשונה מ"שיר הסתיו" של המשורר פול ורלן[40]. לבסוף, בערב 5 ביוני, קיבלו אנשיה פקודות מוצפנות להתחלת הפעולה בכל רחבי צרפת.
קביעת המועד המדויק לפלישה היוותה אתגר בפני המתכננים של בעלות הברית, שנדרשו לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר. המחסור בנחתות וספינות נושאות גייסות, יחד עם איום הצוללות הגרמניות שהוסר רק באמצע 1943, וכיוון שנחתות אינן מסוגלות לחצות את תעלת למאנש מספטמבר עד מרץ מחמת מזג האוויר הגרוע, כל הגורמים הללו הגבילו את המתכננים. ועדת ראשי המטות של ארצות הברית הציעה כיעד את 1 באפריל 1944, אך תאריך זה לא התאים בגלל מזג האוויר ההפכפך בתעלה, שאי אפשר היה לחזותו, והן משום שהפשרת השלגים ברוסיה לא תאפשר לצבא האדום לבצע מתקפה מתואמת. COSSAC בראשותו של מורגן בחרה ביעד את 1 במאי, אולם אייזנהאואר ומונטגומרי דחו את היעד ל־1 ביוני, כדי לאפשר צבירת נחתות והפצצות נוספות.
הדרישות העיקריות שנלקחו בחשבון לקביעת עיתוי המדויק של הפלישה נגעו לאור ירח, ולזרמי גאות ושפל. הן חיל הים והן חיל האוויר דרשו מהמטאורולוגים מזג אוויר ללא עננות כבדה ורוחות חזקות מדי, שיגבילו את הסיוע האווירי והימי החשובים כל כך לפלישה. צליחה התעלה תתבצע בלילה, כדי לשמור את גורם ההפתעה עד לרגע האחרון ולנחות מיד אחרי האור הראשון. הגרמנים צפו שההתקפה תיערך בשיא הגאות, מה שיבטיח לגלי ההסתערות את רצועת החוף הצרה ביותר לחצייה, אך בעלות הברית העדיפו לנחות עם המעבר בין שפל לגאות, כדי שהנחתות יעלו היישר אל החוף ואחר כך יצופו בחופשיות על מי הגאות[41], וכדי שהמכשולים הימיים יהיו גלויים לעין. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל־5 ביוני, אולם ב־4 ביוני דיווח לו קצין המטאורולוגיה הראשי שלו שצפויה סערה קשה בתעלה. בבוקר 5 ביוני דווח שמתקרבת חזית סינופטית נוחה, ואייזנהאואר נתן את ההוראה לפקודה הסופית לביצוע הפלישה ב־6 ביוני.
מטאורולוגים גרמנים, שחסרו את המידע שהיה זמין לבעלות הברית מפני שליטתן באוקיינוס האטלנטי, סברו שהתנאים לא יהיו מתאימים לפלישה לפני 10 ביוני. על יסוד תחזיות אלו, ועל יסוד המידע המועט שהיה בידי הגרמנים – שכן מטוסי הסיור של הלופטוואפה לא יכלו לערוך טיסות סיור מעל לנמלי החוף הדרומי של אנגליה, והצי הגרמני הפסיק את סיוריו בתעלה ב־5 ביוני מחמת הגלים העזים – נעדרו רבים מהקצינים הבכירים של הארמייה השביעית מעמדותיהם ביום הפלישה, משום שקיימו תרגילי מלחמה בעיר רן[42]. גם רומל נסע לגרמניה לפני הפלישה, לרגל יום הולדתה של אשתו, וכדי לדרוש מהיטלר שיעביר לסמכותו דיוויזיות פאנצר נוספות. עקב כך, הוא הגיע למפקדתו רק בשעות הלילה ב־6 ביוני.