Loading AI tools
הוגה מרכזי בפסיכולוגיה החברתית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריך פְרוֹם (בגרמנית: Erich Fromm; 23 במרץ 1900 – 18 במרץ 1980) היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני בעל שם בינלאומי. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה.
אריך פרום בעבודתו, 1974 | |
לידה |
23 במרץ 1900 פרנקפורט, פרוסיה, גרמניה |
---|---|
פטירה |
18 במרץ 1980 (בגיל 79) לוקרנו, טיצ'ינו, שווייץ |
שם לידה | Erich Seligmann Fromm |
מקום לימודים | אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת גתה בפרנקפורט, אוניברסיטת היידלברג |
מוסדות |
|
זרם | פילוסופיה קונטיננטלית, אסכולת פרנקפורט |
תחומי עניין | אתיקה, פילוסופיה של הנפש, אסתטיקה, פסיכואנליזה, פסיכולוגיה חברתית, סוציולוגיה |
עיסוק | מרצה באוניברסיטה, פסיכולוג, פילוסוף, סופר, סוציולוג, פסיכואנליטיקאי, כלכלן |
הושפע מ | פרויד, מרקס, שפינוזה, מייסטר אקהרט, סרן קירקגור, לאו דזה, אדלר, הרמן כהן |
השפיע על | פסיכולוגיה הומניסטית, מרטין לותר קינג,[1] מרשל רוזנברג, בל הוקס, אליאס פורטר, צ'וגיאם טרונגפה, צבי טאובר |
מדינה | גרמניה, ארצות הברית, מקסיקו |
יצירות ידועות | אמנות האהבה |
פרסים והוקרה |
הומניסט השנה (1966) פרס נלי זק"ש (1979) לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1978) |
בן או בת זוג |
|
fromm-online | |
פרום ניסה לעמוד על מקומו של האדם בחברה, ולהבין כיצד החברה משפיעה על האדם. כמו כן, חקר את מקומם של מניעים נפשיים בהנעת תהליכים חברתיים-היסטוריים. הושפע מהשקפותיהם של זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר וקרל מרקס וניסה לשלב בין היבטים שונים של תורותיהם.
פרום נולד בפרנקפורט שבגרמניה, לנפתלי פרום ולרוזה לבית קראוס, וגדל במשפחה יהודית אורתודוקסית. הוא היה נינו של הרב יצחק דב במברגר[2] ונכדו של הרב פנחס זליגמן פרום. בשנת 1918 החל ללמוד תורת המשפט באוניברסיטת פרנקפורט, שם למד שני סמסטרים. במהלך סמסטר הקיץ עבר לאוניברסיטת היידלברג, ועבר מלימודי המשפטים ללמוד סוציולוגיה אצל אלפרד ובר (אחיו של הסוציולוג מקס ובר), אצל הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף קרל יאספרס ואצל היינריך ריקרט.
בשנת 1922 סיים דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1930 הסתיימה הכשרתו כפסיכואנליטיקאי במכון הפסיכואנליטי של ברלין. בשנה זו הצטרף למכון למחקר סוציולוגי בפרנקפורט, שהיה בסיסה של אסכולת פרנקפורט הסוציאליסטית. בשנת 1926 התחתן עם הרופאה והפסיכואנלטיקאית פרידה פרום-רייכמן, שממנה התגרש מאוחר יותר בארצות הברית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היגר פרום תחילה לז'נבה ומשם ב-1934 לארצות הברית והוזמן להרצות במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. בשנים 1935–1939 לימד באוניברסיטת קולומביה. הוא המשיך לעסוק בפסיכולוגיה וללמד באוניברסיטאות בארצות הברית.
בשנת 1950 היגר למקסיקו, קיבל משרת פרופסור באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו, וייסד בה מחלקה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. הוא לימד שם עד פרישתו ב-1965. בשנים 1957–1961 לימד פסיכולוגיה גם באוניברסיטת מישיגן, וכן לימד כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1974 היגר למורלטו שבשווייץ, ובאותו זמן פרסם סדרה של ספרים. נפטר בביתו בשנת 1980, חמישה ימים לפני יום הולדתו השמונים.
ספרו הפופולרי ביותר הוא אמנות האהבה, שנמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם (תורגם לעברית פעמיים).
בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי הושפע פרום רבות מהתאוריות של פרויד ואדלר. בשונה מפרויד, לא ראה פרום את ההנעה באדם כנובעת מתסכול ומאי-סיפוק של דחפים ביולוגיים ופיזיים, אלא הדגיש את מקורם של אלה – כנאמן לגישתו המתמקדת באינטראקציה בין-אישית – באי-סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. ספרו הראשון יצא לאור בתחילת שנות הארבעים וגרם להרחקתו מהאיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי, כמו גם מהאיגוד האמריקני המקביל, בראשות קארן הורני. לתורתו החברתית של קרל מרקס נודעה השפעה רבה על פרום. מכאן ששיטתו בפסיכואנליזה היא שילוב של המבנה הנפשי הפנימי של האדם, תוך התחשבות בהשפעה של המבנה החברתי ובמגבלות הנובעות ממנו, העלולים לצמצם את מידת החופש של האדם, ולכן להאט את התפתחותו הייחודית.
לדעת פרום, הקיום האנושי סובל ממה שהוא מכנה חוויית הנפרדוּת. הקריעה של האדם מהטבע הפרימיטיבי, ללא אפשרות לשוב אליו, בנוסף להיותו יצור בעל תודעה עצמית (רפלקציה), הם שיוצרים את חווית הנפרדות שמתבטאת בהכרה בקיומו הנפרד ובר-החלוף, ובחוסר הישע שלו אל מול כוחות הטבע והחברה.[3] הדבר מתבטא ביתר שאת בעידן המודרני והטכנולוגי, המאופיין בניתוק ה"קשרים הראשונים" של החברה. פרום תולה זאת בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית, ששחררו את האדם מבחינה רוחנית וחומרית, אך גם העצימו בו ביתר שאת את חוויית הנפרדות המתבטאת בתחושת אפסות, חוסר ביטחון, ניכור, ספקנות, בדידות וחרדה.
כדי להימלט מהנפרדות הקיומית לאחדות, האדם יצר דרכים שונות שעונות באופן חלקי על בעייתו הקיומית:
לדעת פרום (בספריו "אמנות האהבה" וב"אדם לעצמו"), הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית הנפרדות הקיומית של האדם היא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית) – בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד".
סממניה של אהבת אמת הן: אכפתיות, אחריות, כבוד וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר. על פי תפיסתו של פרום, האהבה איננה מתת אל שנופלת משמיים על האדם או רגש שהאדם מתוודע אליו פתאום, אלא מיומנות לא קלה, שיש ללמוד אותה תאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כמו כל אומנות אחרת.
במסגרת העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי-חברתי קפיטליסטי הנשען על התאולוגיה של לותר וקלווין, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן, המצייר את האדם כרע מטבעו ואת ישועתו רק במסגרת פעולה נוירוטית לריצוי האל. מסגרת זו חולנה ותורגמה לפי פרום לדפוסים הכלכליים של המאה ה-19–20, כאשר האדם עובד למעשה לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים עם הזולת. במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לטפח את ייחודו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית למול העולם החיצוני שמאיים עליו. נוצרת דילמה בין דרישות החברה, המטפחת יצרנות ותרומה, לבין צורכי הפרט לצמיחה ולאושר. התנגשות זו יכולה לגרור "מנוס מחופש" (כשם ספרו הראשון של פרום) באמצעות מנגנוני מילוט שונים, שהעיקריים שבהם הם:[4]
על-פי פרום,[5] קיימות חמש אוריינטציות אישיותיות – צורות התמודדות והסתגלות במרחב הסביבתי והפיזי – שארבע מהן אינן יעילות:
אבל רק אוריינטציה אחת היא יעילה:
פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם. לתפיסתו, הפער שבין שתי חירויות אלה הוא הגורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל לגשר על הפער שנוצר באמצעות חירות חיובית.[7] לתפיסתו של פרום, אין דבר נעלה יותר מהעצמי של האדם, ולכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, והצמיחה והמימוש העצמי של האדם הן מטרת-על שאין להכפיפה למטרות אחרות.[6] פרום קרא לאדם לבחור בחירות ולחנך לספונטניות, מקוריות ועצמאות, בלי לפחד מאנוכיות או אנרכיה, כיוון שבמצב של מתן חופש חיובי לאדם, הדבר יביא לידי ביטוי את כוחות הצמיחה, ההתרחבות וביטוי הכשרים האנושיים הטבועים בו, ובהם האידיאלים האמתיים שמכוונים לצמיחתו ואושרו של היחיד. לעומת זאת, דווקא במצב שבו היחיד מדכא את הספונטניות שלו והוא חסום, מבודד, אכול ספקות, חסר אונים וחייו מתוסכלים – הוא ייגרר להרסנות ויערוג לכוח או לכניעה.[8]
בספר זה משנת 1976 (To Have or To Be) מתאר פרום את ההתפתחות של דרך חיים המושתתת על בעלות ("בעלנות") במאות השנים האחרונות. פרום מסביר שהשאיפה לבעלות כדרך חיים (בעלות על משאבים חומריים, חברתיים ואחרים), מייצרת על פי רוב זיקה חזקה בין האדם לבין המשאב שבבעלותו. כאשר האגו וסיפור החיים של אדם נקשרים במשאבים שונים שמקורם בסביבת האדם, נוצרת אצל אותו אדם חרדה טבעית לגבי האפשרות של אובדן המשאבים הללו. לעומת זאת, משאבים פנימיים-רוחניים אינם חשופים לאותו איום, ולכן הם משרתים את האדם לאורך כל חייו. פרום מציע גם הבחנה נוספת בין שני מצבים אלו (מצב של בעלות ומצב של היות/קיום): בעוד שהשימוש במשאבים במצב הבעלות גורם בהכרח להתדלדלות המשאבים, השימוש במשאבים קיומיים-עצמיים (כדוגמת יצירה, לימוד, ידידות ואהבה), מתעצמים כתוצאה מהשימוש בהם.
אריך פרום היה נשוי שלוש פעמים, אך לא היו לו ילדים.
ליאור טל שדה, היהדות החילונית חברתית של אריך פרום, בתוך: מה למעלה מה למטה, עמ' 108-119, הוצאת כרמל, 2022
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.