בדיקת מי שפיר
דגימת מי שפיר הנעשה בעיקר לגלות חריגות כרומוזליות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בדיקת מי שפיר היא הליך רפואי פולשני לצורך אבחון מומים בעובר במהלך ההריון, במהלכו נשאבת כמות קטנה של מי שפיר שבהם מתפתח העובר ברחם אמו. בדיקת מי שפיר מבוצעת בדרך כלל כאשר מתברר במהלך ההריון סיכון מוגבר למומים מולדים גנטיים (תסמונת דאון, אנמיה חרמשית, סיסטיק פיברוזיס ועוד).
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
ניתן לבצע בדיקת מי שפיר ברגע שיש די מי שפיר סביב העובר לצורך נטילה דגימה באופן בטוח. ניתן לבצע בדיקת מי שפיר החל מן השבוע ה-13 להריון. בדיקות מי שפיר מבוצעות בדרך כלל בין השבועות 15–20 להריון. תוצאות הבדיקה מתבררות תוך שבועיים לערך. לעיתים מתבצע ייעוץ גנטי אף בטרם ביצוע הבדיקה, ואף מתבצעות בדיקות גנטיות אחרות. במקרים חריגים אפשר לעשות בדיקה גם בשלבים מאוחרים יותר, סביב שבוע 32[1] (הבדיקה מעלה את הסיכוי ללידה מוקדמת, ואחרי השבוע ה-32, הריאות של העובר מתחילות להיות בשלות, והסיכון ללידה שקטה יורד).
רמת הסיכון בבדיקת מי שפיר שווה למחצית הסיכון בבדיקת סיסי שליה (CVS) אולם בדיקת סיסי שליה יכולה להעשות בשלב מוקדם יותר של ההריון. הסיכוי למוות עוברי לאחר בדיקת מי שפיר, המתבצעת בשליש השני של ההריון הוא 0.06%[2]. בישראל, הבדיקה ממומנת עבור נשים מעל לגיל 35,ומומלצת עבור נשים שבבדיקות סקר שעברו (כגון שקיפות עורפית וחלבון עוברי) התגלה סיכוי משמעותי לבעיות גנטיות (סיכוי של 1:380 לתסמונת דאון).