בית המקדש הראשון
מקדש אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית המקדש הראשון או מקדש שלמה (בתנ"ך נקרא בית ה') היה מקדש אשר ניצב בהר המוריה בירושלים, ועל פי המסופר במקרא נבנה על ידי שלמה המלך. לפי המקובל במחקר המקדש נבנה במחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס,[2] ועמד על מכונו עד החרבתו בידי נבוכדנצר השני במהלך המצור על ירושלים בשנת 586 לפנה"ס. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית נבנה המקדש בחודש אייר שנת ב'תתקכ"ח[3] (אפריל 833 לפנה"ס) והוחרב בחודש אב שנת ג'של"ט (אוגוסט 422 לפנה"ס).
 | |
| איור מודרני של בית המקדש הראשון, מוזיאון ישראל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מקדש |
| שימוש | פולחן דתי, הקרבת קורבנות |
| כתובת | הר הבית |
| מיקום | ירושלים |
| מדינה | ממלכת יהודה. על פי המקרא, נבנה בזמנה של ממלכת ישראל המאוחדת. |
| מייסדים | שלמה המלך[1] |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה |
על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית: שנת ב'תתקכ"ח (833 לפנה"ס) – שנת ב'תתקל"ו (826 לפנה"ס) במחקר: המחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס |
| תאריך פתיחה רשמי | ח' בתשרי ב'תתקכ"ט |
| תאריך פירוק |
על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית: שנת ג'של"ט (422 לפנה"ס) במחקר: 586 לפנה"ס |
| חומרי בנייה | אבן גזית, עצי ארז הלבנון וברוש |
| מידות | |
| אורך | 60 אמות שהן כ־30 מטר |
| רוחב | 20 אמות שהן כ־10 מטר |
| גובה | 30 אמות שהן כ־15 מטר |
| שטח | 1,200 אמות מרובעות שהן כ־300 מ"ר |
| גובה מעל פני הים | בשיא הגובה: 743 מטר |
| קואורדינטות | 31°46′40″N 35°14′07″E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   בית המקדש הראשון | |
  | |
רכישת הקרקע וחומרי הבנייה
רכישת הקרקע מתוארת בספר שמואל. על פי הכתוב שם, רכש דוד המלך את השטח עליו עתיד היה להיבנות בית המקדש הראשון מארוונה, המלך היבוסי (ארוונה לא היה שמו של המלך אלא הביטוי "מלך" ביבוסית[דרוש מקור]):
וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה, הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא, כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם, וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.
ספר דברי הימים, מוסיף כי דוד המלך, לפני מותו, סיפק את החומרים שנדרשו לבניית המקדש:
וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל, כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף.
ובהמשכו נאמר עוד:
וְעוֹד, בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף, נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ. שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים. לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים, וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה'.
על פי ספר מלכים, שלמה המלך רכש עצי ארז וברוש מחירם מלך צור, שנשלחו דרך הים בתמורה למזון:
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים. וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי. וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר: בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ – הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה. וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם, וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי. וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ. וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית, כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה.
הבנייה
תיאור בניית המקדש מפורט בספר מלכים. עבודות הבנייה בוצעו בהנחייתו של אומן בשם חירם ממטה נפתלי, שנשלח לשם כך בידי חירם מלך צור, בשנה הרביעית למלכותו של שלמה, במלאכה השתתפו כ-150,000 איש ביניהם 80,000 חוצבים ו-70,000 סבלים[4] כמס אשר גבה שלמה. הבית נבנה מאבני גזית והתקרות ארזים. כמו כן צופו קירות הבית מבפנים ארזים על מנת שיוכלו לצפותם זהב.
בית המקדש החל להבנות בשנה הרביעית למלכותו של שלמה, ובחודש בול (חשוון) בשנה האחת עשרה למלכותו של שלמה, שבע שנים לאחר תחילת הבנייה, נשלמה בנייתו.
בניית המקדש מתוארת גם היא בספר מלכים. הכתוב מתאר את מידות המבנה, החדרים שבו, את החומרים שממנו הוא עשוי, את הקישוטים והכלים, ואת הכרובים הניצבים בו. מבנה המקדש מתואר כבעל גובה של 30 אמות, אורך של 60 אמות ורוחב של 20 אמות. ההערכות של גודל האמה נעות לרוב בין 43-57.6 סנטימטר, ועל פי כך גובהו כ-12.9-17.3 מטרים, אורכו כ-25.8–34.6 ורוחבו כ-8.6-11.5 מטרים.
וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ. וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים, מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים. וַיִּבֶן אֶת עֶשְׂרִים אַמָּה מִיַּרְכְּתֵי הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן הַקַּרְקַע עַד הַקִּירוֹת וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי. וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה, מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים, הַכֹּל אֶרֶז – אֵין אֶבֶן נִרְאָה. וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'. וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז. וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר, וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב. וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת, וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב. וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן, עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ. וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית, עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו. וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי, מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים. קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי. וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף. וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב. וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע – פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן. וְאֶת קַרְקַע הַבַּיִת צִפָּה זָהָב לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן. וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית. וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת, כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב. וְכֵן עָשָׂה לְפֶתַח הַהֵיכָל מְזוּזוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, מֵאֵת רְבִעִית. וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים, שְׁנֵי צְלָעִים – הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים, וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים. וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה. וַיִּבֶן אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים. בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו. וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו, וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.
חנוכת המקדש
ערך מורחב – חנוכת המקדש
בית המקדש נחנך שבעה ימים מח' בתשרי ועד ערב חג הסוכות שנאמר:
וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.
לדעת רבי יוחנן[5] נמשכה החגיגה גם במהלך יום הכיפורים, וזהו יום הכיפורים היחיד שבני ישראל אכלו ושתו.
- ערך מורחב – מבנה בית המקדש#מקדש שלמה
מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים,[6] תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים ו'–ז'), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.[7]
חלקי המקדש
בדומה לארכיטקטורה של מקדש מגדול, היו במקדש שלושה חלקים עיקריים:
- האולם – המבוא למקדש.
- ההיכל – המקום שבו הוצבו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת.
- הדביר (קודש הקודשים) – משכן ארון הברית והכרובים עשויי הזהב שנבנו על ידי שלמה המלך.
הדביר עמד על "אבן השתייה", האבן הנמצאת כיום בתוך כיפת הסלע ושימשה לו כדוכן. בחצר המקדש עמד מזבח הנחושת להקרבת קורבנות, ובאמצע ההיכל עמד מזבח עצי שטים מצופה זהב (מזבח הקטורת), שעליו היו מקטירים קטורת.
בית המקדש היה סמוך לבית המלך שלמה ותפס חלק ניכר משטח העיר. הוא עלה בהדרו על כל בתי הפולחן בישראל. הבנייה באבנים מסותתות ומעצי ארז וכן מעשי האומנות בתוך המקדש ומערכת כלי המקדש, היוו חידוש באדריכלות בימים ההם.
האולם
אולם הכניסה עמד במזרח המבנה. אורכו 20 אמות ורוחבו 10 אמות. גובהו של האולם 120 אמות. בקדמת האולם עמדו שני עמודים שנקראו יכין ובועז שגובהם 18 אמות וראשם 5 אמות סה"כ 23 אמות וראשם היה מגולף בצורת שושן ומעוטר ברימונים ושרשראות כמסופר בספר מלכים:
וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן, וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים.
ניתן להשוות את העמודים לתיאורי העמודים במקדש מלקרת בצור אצל הרודוטוס[8] ופילון מגבל[9] ובמקדש עשתרת/הרה אצל לוקיאנוס משמשתה,[10] ונראה ששני העמודים במקדש עוקבים אחר מסורת פיניקית.[11]
ההיכל
רוחבו של ההיכל היה 20 אמות ואורכו 40 אמות. קירותיו צופו עצי ארז שצופו זהב. רצפתו של ההיכל הייתה עשויה עץ ברוש מצופה זהב וקיר ובו פתח עם פרוכת הפריד בין ההיכל לבין הדביר. דלתות ההיכל היו עשויות עץ שמן ומשקופיהם ברוש ומצופות גם הן זהב.
הדביר
מידות הדביר (קדש הקדשים) היו מרובעות – 20 אמה רוחבו, 20 אמה גובהו, ו-20 אמה אורכו. אחד מההסברים שניתן להבדל בין גובה הדביר לגובה בית המקדש (30 אמה), היה שרצפת הדביר הייתה מוגבהת מעל רצפת ההיכל והאולם ב-10 אמות. רצפת הדביר וקירותיו ותקרתו היו מצופות בעץ ארז ובזהב.
בתוך הדביר, על אבן השתייה, נשמר ארון הברית שבתוכו היו סט לוחות הברית השני ושברי הלוחות הראשונים. בנוסף לארון הברית הועמדו למשמרת ארבעה פריטים: צנצנת מהמן שהיה במדבר לבני ישראל, צלוחית שמן המשחה, ומטה אהרן הכהן.
חלק ניכר מהדביר היה מוקדש לשני כרובים, פסלים גדולים עשויים עץ זית ומצופי זהב שעמדו צמודים לקירותיו. במקרא מתואר שגובהם היה 10 אמות (בין 4.3 ל-5.76 מטרים), ושכנפיהם היו פרושות מקיר אל קיר, כאשר מוטת הכנף של כל אחד מהם הייתה גם היא 10 אמות. עם זאת, צורתם המדוייקת של הכרובים אינה מפורטת במקרא, והשערות רבות הועלו בנושא זה, הן על ידי רבנים ופרשנים[12] זוהן על ידי חוקרים והיסטוריונים.[13]
הדביר, קודש-הקודשים, היה המקום הקדוש ביותר בבית המקדש: לקודש הקודשים היה נכנס רק הכוהן הגדול ורק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
חדרים נוספים וחצרות המקדש
סביב המקדש נבנו חדרי אחסון שגובהם היה בין קומה אחת לשתי קומות. בקדמת המקדש עמדה חצר ששימשה את הכוהנים ובה ניצבו ים הנחושת ומזבח הנחושת. מזרחית לחצר הכהנים הייתה החצר הגדולה בה התכנס העם לצורך עבודת האלוהים, כאמור בספר ירמיהו, פרק י"ט, פסוק י"ד: "וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם".
מיקום המקדש הראשון היה במרכזו של הר הבית אך המיקום המדויק אינו ידוע. ישנה מחלוקת בדבר המיקום המדויק של הדביר. הדעה הרווחת, שנשענת גם על מסורת קדומה, גורסת שהדביר היה ממוקם במקום בו מצויה כיום כיפת הסלע. לדעת הרב שלמה גורן מזבח הנחושת עמד במקום בו מצויה כיום אבן השתיה, ואילו הדביר עמד מערבה ממנה.
על אף שהמגמה המקראית, שמקורה ברפורמת יאשיהו, שוללת את עבודת האלה אשרה והעצים המוקדשים לה, נראה פולחנה רווח עד ימי יאשיהו.[14], ובמקרא מתוארת עבודת הבעל, גרמי השמים והאשרה בבית המקדש על ידי מנשה.[15] לפי ההיסטריון והאנתרופולוג רפאל פטאי בספרו "האלה העבריה", לאשרה היה חלק מרכזי בפולחן הפריון והאמהות שהיה נפוץ בכנען גם בקרב היהודים; הוא חישב שעץ או פסל אשרה היה נוכח בבית המקדש הראשון כשני שלישים מזמן קיומו (236 מתוך כ־370 שנים), לפי האזכורים הרבים בתנ"ך להכנסתה למקדש בידי מלכים שונים.[16][17][18]
לצד העבודה בבית המקדש התקיימו מקומות פולחן רבים נוספים ברחבי ארץ ישראל (כגון במות), חלקם מתוארים במקרא וחלקם נחשפו בחפירות ארכאולוגיות – תל ערד ותל מוצא.[19][20] על פי המתואר במקרא, המלכים שנאבקו בריבוי מקומות הפולחן והנהיגו פולחן מרוכז בבית המקדש היו חזקיהו המלך ואחריו יאשיהו המלך. במחקר הביקורתי של המקרא ישנן דעות שונות אימתי הונהג בישראל איחוד הפולחן, או "דויטרונומיזם", בו נהפך הפולחן מחוץ לבית המקדש בירושלים כחטא וכאיסור. מקובל לתארך אותו לתקופת יאשיהו (רפורמת יאשיהו), המאה ה-7 לפנה"ס, ימי בית ראשון.[21]
על פי המסופר בתנ"ך, בית המקדש הראשון נבזז מספר פעמים:
- הביזה הראשונה של בית המקדש התרחשה על ידי פרעה שישק מלך מצרים בימי רחבעם, מלכהּ הראשון של ממלכת יהודה לאחר הפילוג, כמתואר בספר מלכים:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.
וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיָּבֹא יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה, אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה.
- אחז מלך יהודה בזז בעצמו את כלי המקדש לצורכי שוחד וריצוי למלך אשור, כאמור בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ח':
- ”וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶך, וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד.”
- וכן בהמשך, כמסופר בפסוקים י"ז–י"ח, בזז עוד מאוצרות בית המקדש:
- ”וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת הַכִּיֹּר, וְאֶת הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים. וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית ה' מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר.”
- אף המלך חזקיהו, בנו של אחז, השתמש באוצרות המקדש על מנת לשלם לסנחריב מלך אשור, כמתואר בספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים ט"ו–ט"ז:
- ”וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.”
- ערך מורחב – המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)
בית המקדש הראשון עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשנת 586 לפנה"ס, בחודש אב, על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה. חורבן הבית סיים את תקופת בית ראשון. במהלך גלות בבל, פסק בית המקדש לשמש בית רוחני ליהודים. כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל, יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.
המסורת היהודית, מתארכת את חורבן בית ראשון לשנת ג'של"ח (שנת 422 לפנה"ס. הפרש השנים בין התיארוך המסורתי לתיארוך במחקר נובע מסוגיית "השנים החסרות"). במקורות הקדומים יותר קיימת אי-בהירות לגבי יום החורבן; המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן בית המקדש הראשון: על פי ספר מלכים ב' (כ"ה, ח') – חרב הבית בז' באב, ואילו על פי ספר ירמיהו (נ"ב, י"ב) – נחרב הבית בי' באב. חז"ל יישבו סתירה זו בתלמוד הבבלי:
ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר: "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב". (ירמיהו, ו', ד')
למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף".
הסיבות לחורבן
הישענות על מצרים ושלוש העבירות החמורות
הסיבה הישירה לחורבן היא הסתמכות על "משענת הקנה הרצוץ"[22] (כלשון רבשקה) והצטרפות לקואליציה בהובלת מצרים כנגד האימפריה הנאו-בבלית, שהייתה אז בשיא כוחה הצבאי והמדיני. המקרא וחז"ל זקפו את חורבן בית המקדש הראשון לדחיית המלצות ירמיהו להיכנע לבבלים, אך גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. המקרא מתאר שהכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (ספר יחזקאל, פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.[23]
חיפוי הקורבנות על עוולות מוסריות
בדברי כמה נביאים מהנביאים האחרונים עולה שאחת הסיבות לחורבן הייתה ביצוע עוולות מוסריות כרצח, גניבה וניאוף, שוחד והטיית משפט, שעליהן חיפו בהבאת קורבנות לבית המקדש מתוך אמונה שה' לא ירצה להחריב את ביתו שבו מקריבים לפניו.[24]
בהיעדר יכולת לערוך חפירות ארכאולוגיות בשטח הר הבית, אין עדויות ארכאולוגיות לבית המקדש הראשון. עם זאת, רוב החוקרים המניחים שהתקיים במקום מקדש, אם כי השוללים את קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת מניחים שהוא נבנה בתקופה מאוחרת לתארוכה של הממלכה מאוחדת על פי המצדדים בממשותה. בשנת 2011 נמצא בחורבת קאיפה דגם מפורט של מבנה בית המקדש חצוב באבן שתוארך לתקופת דוד ושלמה, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, וזוהה על ידי הארכאולוג יוסף גרפינקל עם בית המקדש הראשון.[25][26] באתר הארכאולוגי עין דארה, בצפון סוריה, נמצא מקדש המתוארך לתקופת הברזל שהוא בעל דמיון אדריכלי לתיאור התנ"כי של בית המקדש הראשון.
- סיור וירטואלי בבית המקדש הראשון בתלת מימד, באתר "בית המקדש"
- דגם של מקדש שלמה
- מתיה קם, בית המקדש הראשון, באתר מט"ח
- הרב יאיר וייץ, התפיסה האלילית של הקורבות בימי בית המקדש הראשון, באתר ישיבת הר ברכה
- שמואל אברמסקי, מקדש שלמה, מחניים צ"ו, 1965, באתר "דעת"
- בית המקדש הראשון
הכיבוש הבבלי וחורבן הבית הראשון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 7:39)
פרק 09 – דברי הימים: שמו את ירושלים לעיים – על חורבן בית ראשון חלק א' בפודקאסט "דברי הימים", בהגשת אילן אבקסיס- פרק 11 – דברי הימים: שמו את ירושלים לעיים – על חורבן בית ראשון חלק ב' בפודקאסט "דברי הימים", בהגשת אילן אבקסיס
בית המקדש (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא בית המקדש הראשון, באתר ספריית אסיף
- Temple of Solomon, jewish encyclopedia
- Andrew G. Vaughn, Ann E. Killebrew (eds), in Bible and Archaeology: The First Temple Period, Society of Biblical Literature, 2003
- Elizabeth Bloch-Smith, Who is the King of Glory?: Solomon's Temple and its Symbolism. in Michael D. Coogan, J. Cheryl Exum, Lawrence E. Stager (eds), "Scripture and Other Artifacts: Essays in Honor of Philip J. King", pp. 18-31. Westminster John Knox, 1994
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
