Loading AI tools
בית עלמין יהודי בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית העלמין שייח' באדר, הנקרא גם בית העלמין גבעת רם, ממוקם במדרון מעל גן סאקר ולמרגלות בניין בית המשפט העליון בגבעת רם בירושלים.
פרטי בית הקברות | |
---|---|
תאריך הקמה | 1948 |
קואורדינטות | 31°46′48″N 35°12′21″E |
עד מלחמת העצמאות היה בית הקברות בהר הזיתים בית הקברות העיקרי של יהודי ירושלים. עם פרוץ המלחמה, הפכה התנועה העברית להר הזיתים למסוכנת בשל מעבר הדרך בשכונות ערביות. עד סוף חודש פברואר 1948 התנהלה קבורה חפוזה באמצע הלילה פעמיים בשבוע בליווי בריטי, אולם לאחר מכן שוב לא התאפשרה התנועה להר הזיתים. החברה קדישא העיקרית של ירושלים, "קהילת ירושלים", השיגו את שטח תחנת הניסיונות שהפך לבית הקברות סנהדריה לצורך קבורה, ומספר אישים נקברו בבית העלמין בשכונת שערי צדק. לשאר חברות הקדישא העדתיות שפעלו בירושלים לא היו שטחי קבורה והן שבתו מפעולה עד לחידוש הקבורה בהר המנוחות. אולם בט' באייר תש"ח, 18 במאי 1948, נהיה המצב בסנהדריה מסוכן וחפשו מקום אחר לקבורת המתים[1].
לצורך קבורה זמנית, לאחר שהגישה לסנהדריה נחסמה, הוקצתה מחצבה נטושה של שייח' באדר[2]. הקבורה נעשתה בארונות עץ שעלו לחברה קדישא כסף רב. בימי ההפוגה הראשונה נעשה ניסיון לחזור ולקבור בבית הקברות סנהדריה, אולם לאחר שאחד מחברי החברה קדישא נהרג מירי צלף, שבו לקבור בשייח' באדר[1].
בית העלמין שייח' באדר נפתח לראשונה באמצע 1948 כאתר קבורה זמני עד אשר אפשר יהיה לשוב לבית הקברות בהר הזיתים. הקבורה בחלקה זו בוצעה כאופן זמני ולכן היו בה תקדימים לא מקובלים: קבורת הנפטרים בארונות, קבורה בשתי קומות ועליהם אדמה, תינוקות וחללים נקברו יחד באותו ארון, בקבורת אנשי ההגנה נעשה הרישום וההודעה למשפחות על ידי יחידות ההגנה שנקראו "נצח".
מכתב למערכת בעיתון הארץ שפורסם ב-22 בספטמבר 1948 תיאר את המצב בבית הקברות[3]:
עד סוף נובמבר 1948 נקברו בשייח באדר מעל 900 נפטרים בארונות[1]. אתר קבורה זה כונה "שייח' באדר א'".
עם תום קרבות מלחמת העצמאות בסוף שנת 1948, ועם התגבשות הקו העירוני, התברר כי אין אפשרות לשוב ולקבור בהר הזיתים, שנותר בשליטת ממלכת ירדן. בשל כך החלה קבורת שדה רגילה בבית העלמין, באתר שכונה "שייח' באדר ב'", עד מציאת אתר קבורה שישרת את תושבי העיר באופן קבוע. שטחו הכולל של בית הקברות היה שמונה דונם. בין אלו שנקברו בבית הקברות היו כמה מגולי אריתריאה שמתו שם והובאו לקבורה בישראל[4] ומאיר טוביאנסקי שלאחר שטוהר שמו הובא לקבורה מכובדת בירושלים[5] ומחללי קרבות בית עפה שהיו נעדרים וגופותיהם אותרו לקראת סוף 1949[6]. נקברים נוספים היו שרה יוסף, אשתו של דב יוסף[7] והרב מאיר בר-אילן שהובא לקבורה בארון מתכת מיוחד כדי לאפשר את פינויו לקבורת קבע כשהדבר יתאפשר[8].
בבית הקברות התקיימו במהלך 1949 אזכרות לחללי מלחמת העצמאות[9].
מכיוון שפתיחת בית הקברות בהר המנוחות התעכבה, נמשכה הקבורה בשייח' באדר[10], עד סוף שנת 1951[11]. אולם לאור זמניות הקבורה בשייח' באדר, רבים העדיפו להקבר בסנהדריה, בה הקבורה נחשבה קבורת קבע, ועבור הקבורה בה גבתה החברה קדישא מחיר גבוה יותר[12].
במחצית הראשונה של 1950 עלו דרישות מצד ההורים השכולים של חללי המלחמה להחיש את העברת החללים לקבורת קבע בהר הרצל[13][14]. באפריל 1950 הובטח שבימים הקרובים יחלו בפינוי בית הקברות[15]. אולם הפינוי התעכב[16] ועורר חילופי האשמות לגבי האחראים לעיכוב בפינוי[17][18]. כמו כן, התעוררה מחאה על עצם הפינוי, בטענה שאין לפנות את הנקברים עד שניתן להביאם למנוחת קבע בהר הזיתים, אולם מרבית המשפחות תמכו בפינוי[19].
ב-17 באוגוסט 1950 החלה העברת המתים מקבורת הקומות במחצבה הנטושה. החיילים פונו אל בית הקברות הצבאי בהר הרצל והאזרחים פונו אל הר המנוחות[20]. לאחר סיום הפינוי הסכימה הנהלת הקריה שסביב החלקה שבה היו קבורות הארונות "ייבנה קיר בגובה 50–60 ס"מ, השטח הפנימי ימלא אדמה וישתלו בו צמחים ירוקי תמיד ועל קיר הסלע שמעל לשטח תהיה חקוקה כתובת מתאימה שתספר לדורות על התפקיד הקדוש שמילא המקום הזה בימי המצור במלחמת השחרור"[21].
ביוני 1951, במקביל להמשך הקבורה במקום, הוחל בפינוי החיילים שנקברו בקבורת שדה, מהאזור שכונה "שייך באדר ב'"[22], ופונו 47 נפטרים להר הרצל[23], בהם טוביאנסקי ואהרן זאב אשכולי[24]. בהמשך פונו נפטרים בודדים לבקשת משפחותיהם[25].
במרץ 1952, לאחר העברת הקבורה להר המנוחות, בקשו במנהלת קריית הממשלה לפנות באופן מלא את בית הקברות לצורך הבנייה בקריית הממשלה[26]. בתגובה ארגנו בחוגים חרדיים מחאות והחתימו רבנים נגד הפינוי[27]. תומכי הפינוי טענו שרצון קרובי הנפטרים הוא להביאם לקבורת קבע בו תוצב מצבה על קברם[28]. המתנגדים טענו, לעומתם, שהקבורה על תנאי אינה מועילה אלא כאשר מפנים את המתים אל קברי אבותיהם, שבמקרה זה הוא בהר הזיתים, ושאין שום היתר לפנות את הקברים לבית הקברות החדש בהר המנוחות[29]. היה גם מי שטען שאין להעביר את הנקברים להר המנוחות כי אז יהיה צורך להעביר אותם פעם נוספת להר הזיתים[30].
במאי 1953 התפרסם בהארץ מכתב למערכת המתאר את המצב בבית הקברות[31]:
בתגובה הסביר מנהל החברה קדישא, ישראל בר זכאי[32]:
שטח בית הקברות היה אז כ-2 דונם[33].
בסוף יוני 1953 החליטה הרבנות הראשית שאין להעביר את הקברים, לאחר בירור עם המשפחות האם הכוונה בקבורה זמנית הייתה עד לפינוי לבית קברות קבוע או עד לפינוי להר הזיתים. עם זאת, נפסק שמשפחות המעוניינות בכך יוכלו לפנות לרב שיפסוק להן אישית לגבי פינוי הנפטר לבית קברות אחר[33]. בעקבות זאת ירד פינוי בית הקברות מהפרק ותוכניות בניית קריית הממשלה שונו בהתאם.
בית העלמין קיבל את צורתו הסופית בשנת ה'תשי"ג. חברה קדישא גחש"א - "קהילת ירושלים" ממשיכה לתחזק את בית הקברות.
בבית העלמין שייח' באדר טמון רבי גדליה משה גולדמן, האדמו"ר החמישי של חסידות זוועהיל. מתפללים רבים מגיעים לקברו במשך כל השנה ובפרט ביום פטירתו. המנהג הקבוע הוא לעלות אל קברו בימי שני, חמישי ושוב שני ברציפות ולהגיד פרקי תהלים, לאחר מכן להניח את יד שמאל על המצבה ולבקש את כל אשר על לבו של המתפלל. לצדו של האדמו"ר מזוועהיל קבורים גם בני משפחתו.
בצמוד אל הגדר הצפונית של בית הקברות ואל אנדרטת גן חטיבת פלמ"ח הראל היה אתר הקבורה הזמנית שבו הונחו הארונות שפונו לאחר מכן.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.