גינה קהילתית
מקום ציבורי המתוחזק על-ידי הקהילה ולמענה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקום ציבורי המתוחזק על-ידי הקהילה ולמענה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גינה קהילתית היא מקום ציבורי המתוחזק על-ידי הקהילה ולמענה, ובה בדרך כלל מתבצעות עבודות נוי, גידול ירקות וכן מפגשים קהילתיים.
שטחים נטושים ומוזנחים בשכונה יכולים להפוך לגינה ירוקה, שתחזק את הקשרים בין התושבים ותסייע לקידום ערכים של אזרחות פעילה וטיפוח הסביבה.[1] כך נוצרת מסגרת של פעילות משותפת בין אנשים הגרים בשכנות. ברוב המקרים הגינה הקהילתית מוקמת, מנוהלת ומתוחזקת על-ידי מתנדבים מן הקהילה, לפעמים בסיוע צוות מקצועי או רכז (חיצוני או תושב פעיל). לרוב הגינה תפעל באישור ואף בשיתוף המוסדות המוניציפליים, אך ישנן גם גינות קהילתיות שאינן קשורות לגופים ממסדיים (ראו גם: גינון גרילה).
הגינה היא מוקד מפגש לתושבי הקהילה ולכן לכל גינה יש השימושים המתאימים למתנדבים הפעילים בה.
גינות קהילתיות רבות שכיחות באזורים עירוניים מקום בו קרקע וצומח חסרים. ישנם שימושים מגוונים לגינות קהילתיות עירוניות: גידול משותף של פרחים או ירקות ופירות, מקום למפגש קהילתי בו מתקיימות הרצאות, הופעות, מסיבות, ובחלק מהגינות יש חלקות אישיות בהם אנשים מגדלים גידולים על פי בחירתם האישית. גינות רבות משלבות בין השימושים השונים.
גינות קהילתיות עונות על צרכים שונים ומגוונים: מקום מפגש קהילתי ואמצעי לחיזוק הקשרים בקהילה. גינה קהילתית היא מקום מפגש בו אנשים בגילאים שונים ורקעים שונים יכולים להכיר את שכניהם, להתיידד אתם ולעבוד יחד. הגינה הקהילתית היא אמצעי לחיזוק המרקם הקהילתי ביישוב או בשכונה. ערך נוסף בגינות הקהילתיות הוא קידום איכות סביבה ושיפור האקולוגיה העירונית. בקהילות של תושבים חסרי אמצעים, גינות קהילתיות יכולות להיות מקור למזון עצמי טרי ואורגני ולחזק את הביטחון התזונתי של הקהילה העירונית. הגינות מאפשרות לימוד והתנסות בגננות פרמקלצ'ר, מקום להכנה ולצריכה של קומפוסט (זבל אורגני). הגינון הקהילתי יכול לסייע בהתמודדות עם שתי מגמות של ניכור: האחת - ניכור כלפי אנשים אחרים, והשנייה - ניכור וזרות כלפי מקורות המזון. מחקרים מצאו כי קהילות פעילות חוות כמות נמוכה יותר של פשיעה ושל ונדליזם.[2][3]
לגינות קהילתיות יש מגוון רחב של תועלות חברתיות הן למשתתפים בפעילות בגינה והן לשכנים או ליישוב בו נמצאת הגינה הקהילתית. התועלות כוללות מקום לפעילות חברתית, חיזוק קשרי הקהילה, העצמה קהילתית, מקום לפעילות ייעודית לאוכלוסיות עם צרכים שונים (למשל קשישים ונוער בסיכון) צמצום פשיעה, הקטנת פערים, שיפור הבריאות הפיזית והנפשית, עליית ערך נכסים סביב הגינה, משיכת עסקים וחיזוק התיירות.
לדעת חלק מהחוקרים, התפקוד החשוב ביותר של הגינה הקהילתית הוא היותה זירה ואמצעי לחיזוק הקהילה ומפגש בלתי אמצעי עם אוכלוסיות שונות. היא מציעה מקום בו אפשר ליצור קשר עם אנשים אחרים. הקשר יכול להיות בצורה פעילה, כמו תכנון משותף, טיפוח הגינה ביחד, שיחה, משחק וכו' או פעילות סבילה של התבוננות בפעילות של אחרים, צפייה במופע, אירוע וכו'.[4][2] מאפיין מרכזי של מפגשים בגינות קהילתיות הוא הספונטניות שלהם, יחד עם היבט של רוגע הנובע מהסביבה הירוקה והשקטה יחסית.
המונח מרחב בר הגנה נטבע על ידי אוסקר ניומן ואחרים[5] לציין סביבה שמתוכננת על מנת להקטין את תחושת הניכור של התושבים אליה. תכנון מסוג זה יוצר תפיסת בעלות של התושבים גם על המרחב הציבורי וכתוצאה מכך נוצרת אווירה שבה "זרים" או "פולשים" בולטים לעין. גינה קהילתית היא אחד האמצעים לבניית מרחב בר הגנה.[6] גינה קהילתית פעילה מגבירה את תחושת הביטחון בכך שאזור מוזנח בשכונה הופך למקום נעים ומזמין והפעילות בגינה מגבירה את הקשרים בין האנשים והם דואגים האחד לשני ולוקחים חלק יותר פעיל בדאגה למרחב הציבורי.[7]
הגינה הקהילתית מאפשרת יצירת קשרים בין אנשים ומפגשים בלתי אמצעיים. קשישים, בעלי מוגבלויות ואחרים שיש להם פעילות מעטה יחסית מחוץ לבית נהנים בגינה קהילתית מפעילות שהיא יצרנית, מחזקת את הבריאות הנפשית והפיזית ומאפשרת סביבת אנשים נוספים.[8][4] תנאי חשוב להצלחת תפקודה של הגינה הקהילתית הוא הנגישות שלה (כולל נגישות לנכים או לקשישים). ההנגשה כוללת הצללה, מקומות ישיבה שמאפשרים תצפית נוחה על מקומות מעניינים בגינה, וכן נקודות המעודדות משחק (מתקני שעשועים לילדים, שח על הרצפה וכו').
לגינון קהילתי ישנם גם עקרונות אקולוגיים הכוללים שתילת צמחייה מקומית, חיסכון במים ושמירה על מגוון המינים הן מהצומח והן מהחי. הטיפול בגינה מבוסס על חומרים ידידותיים לסביבה, ללא שימוש בחומרי דישון המיוצרים מכימיקלים וכן ייצור דשן מהפסולת האורגנית שמצטברת בגינה. גינות קהילתיות משמרות שטחים פתוחים בעיר וחלק מהגינות הוקמו בשטחים עירוניים שהיו מוזנחים והפכו לגינות לרווחת התושבים. בחלק מהגינות הקהילתיות מתקיימים גם לימוד פרמקלצ'ר וסדנאות הרצאות והקרנות סרטים הקשורים לעולם הקיימות.
כבר במאה ה-19 היו מתכנני הערים מודעים לבעיית הצפיפות בשכונות המגורים של הערים הגדולות - במיוחד בשיכוני מעמד הפועלים - ובהיעדר שטחים ירוקים לפעילויות נופש ופנאי.
בשנת 1887 חוקק הפרלמנט הבריטי את ה- Allotment Act - חוק שחייב את הרשויות המקומיות להקצות חלקות אדמה קטנות למשפחות באזורים לא בנויים בתוך העיר או בשולי העיר עבור גינות ירק. ההיגיון מאחורי החוק היה שהיציאה מהשיכון הצפוף לשטח ירוק חשוב ליצירת סביבה אנושית בריאה שתפחית עם הזמן את תלות המשפחות ברשויות הרווחה.
בעשור האחרון של המאה ה-19, בעידוד הרשויות המקומיות, התפתחו בארצות הברית גינות הירק שבאו להעשיר את תפריט המשפחות העניות. בשנת 1894 כמעט אלף משפחות בדטרויט - מישיגן, החלו לגדל על אדמות העירייה תפוח אדמה, שעועית ולפת. תוכנית העירייה יצרה תקווה בקרב המובטלים, החזירה להם את הכבוד העצמי, חשפה אותם לפעילות פיזית באוויר הצח וגם עזרה לחסוך בהוצאות המשפחה עבור מזון. תועלת נוספת חשובה לא פחות הייתה שהגינות הקהילתיות אפשרו לתושבים לחבור איש אל רעהו ולרקום יחסי שכנות וקהילה.
בקנדה עודדה חברת הרכבות Canadian Pacific Railways את תושבי הערים לעבד גינות בסמוך למסילות הברזל בקטעים שבתוך הערים וליד תחנות הרכבת. המטרה הייתה אומנם טיפוח סביבת-התחנות ותוואי מסילות הברזל אבל גם כאן, בדומה לארצות הברית ולבריטניה, נצפו אותן תועלות לפרט ולקהילה.
גינות קהילתיות התפתחו בכל רחבי באירופה ובזמן מלחמות הפכו לאמצעי לבניית לכידות לאומית. במלחמת העולם השנייה סבלו משפחות עירוניות רבות מתת-תזונה והגינות הקהילתיות נתנו לחלקן מענה למצוקת הרעב בעיר. בשנת 1944 עסקו כעשרים מיליון אזרחים בארצות הברית בגידול פירות וירקות על חלקות השייכות לרשויות המקומיות. במחצית השנייה של המאה ה – 20 עם תחילת עידן השפע הכלכלי בארצות המערב חל כרסום בתופעת הגינון הקהילתי בכל העולם. המיתון של שנות ה-70 וה-80 העלה מחדש את יתרונות הגינה הקהילתית ככלי לטיפוח הפרט, הקהילה והסביבה העירונית - כמענה לחלק מבעיות החברה המתועשת העירונית.
בין המדינות בהן קיימת כיום פעילות אינטנסיבית בתחום הגינות הקהילתיות ניתן למנות את ספרד, בריטניה, ארצות הברית וטאיוואן.
הגינה הקהילתית הראשונה בישראל הוקמה בנווה צדק בשנת 1983, בקרן הרחובות שלוש ושטיין, ביזמת דוד הירש, תושב השכונה דאז. השטח עליו הוקמה הגינה שימש עד אותה עת כאתר מאולתר לשפיכת פסולת והקמת הגינה נועדה, בין היתר, להסיר מפגע זה. מטרה נוספת הייתה לספק לתושבי השכונה, שהייתה דלה מאוד בצמחייה, ריאה ירוקה ומקום מפגש והתכנסות. הקמת הגינה נעשתה ללא תאום עם הרשויות ועקב כך היה קיים חשש לשרידותה. חשש זה הוסר לאחר שבשנת 1993 הכירה עיריית תל אביב בגינה כגינה ציבורית ומאז העירייה היא שמתחזקת אותה.
בשנות ה-90 יזם סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע הקמת גינה קהילתית בשכונת בקעה, בשיתוף עיריית ירושלים והמנהל הקהילתי. ההחלטה לאמץ את המודל הקיים בארצות מערביות רבות נבעה מההנחה שאין ערובה ששטחים המוגדרים כשטחים ירוקים לטובת הציבור אכן יישארו כאלה; ישנם היום שטחים ציבוריים רבים שאינם משמשים את הציבור וחלקם אף מהווים מפגע סביבתי. יש הטוענים שכדי להפוך שטח ירוק מוזנח לגן לשימוש הקהילה דרושים מאות אלפי שקלים. תלות בתקציבים בסדר גודל כזה, מקטין את היכולת לשמור על שטחים ירוקים בעיר. למעשה, כדי להפוך שטח ירוק מוזנח לשטח נקי מפסולת, עם מערכת השקיה, עצים ושיחים רב שנתיים וכמה ספסלים לשירות הקהילה די בסכומים הנעים בין עשרת אלפים לכמה עשרות אלפי שקלים, תלוי בגודל השטח ובצורכי הקהילה. תמיד ניתן לשדרג את הגן בעתיד.
במרוצת השנים התפתחה מאוד המודעות ליתרונות הרבים שמביאות עמן הגינות הקהילתיות לקהילה ולפרט וכיום קיימות מאות גינות פעילות ברחבי המדינה, ברוב המקרים בתמיכת ובעידוד הרשויות. בנוסף - ישנן גינות עירוניות עם "חלקות פרטיות" המשמשות גם לגידול תבלינים או ירקות ופירות.
נעה נבט, החקלאים החדשים: מה צומח בערוגות העירוניות?, באתר TheMarker, 1 בפברואר 2014Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
