דפוס גוטנברג
שיטת דפוס שפותחה על ידי יוהנס גוטנברג החל משנות ה-30 של המאה ה-15 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דפוס גוטנברג הוא שיטת דפוס שפותחה על ידי יוהאן גוטנברג החל משנות ה-30 של המאה ה-15, בעזרתה הדפיס את תנ"ך גוטנברג, בין 1452 ל-1454. לפני שיוהאן גוטנברג פיתח את השיטה שלו, הדפוס הומצא והיה בשימוש במזרח אסיה, ובפרט בסין, קוריאה ויפן. הדפוס הסיני והיפני נעשה באמצעות גילוף עץ, כשכל גלופה מכילה דף שלם. ידועים גם כמה ספרים שהודפסו בעזרת סידור גופנים נפרדים עבור כל אות בסין (המצאה שלעיתים מיוחסת לגוטנברג) בעזרת גופנים מקרמיקה, ובקוריאה גופנים יצוקים מברזל.
במרוצת השנים נשמעו טענות שחלקים בהמצאה הומצאו למעשה לפני כן באירופה (ובפרט, בהולנד ואיטליה) על ידי ממציאים שונים. לא ידועים פרטים מדויקים על ההמצאות הללו, ולא ידועים ספרים או דברי דפוס אחרים שהודפסו בעזרתן. העדויות עליהן מבוססות בדרך כלל על מסמכים שונים, ובפרט תביעות משפטיות. היסטוריונים של הדפוס מייחסים כיום את ההמצאה לגוטנברג עצמו.[דרוש מקור]
בתקופתו של גוטנברג הנייר, שהומצא גם הוא בסין, כבר הגיע לאירופה, והחל להחליף בהדרגה את הקלף לכתיבת מכתבים ומסמכים, אך ספרים עדיין נכתבו בדרך כלל על קלף, ותמיד על ידי "כתבן" או "סופר", שהתמחה בכתיבה תמה, או, בכתבים עבריים, בכתיבת סת"ם. מפעלי העתקת ספרים התקיימו במנזרים והיו בשליטת הכנסייה. מחוץ להם היו כתבנים ספורים, שעבדו בשירות מלכים ואנשי אצולה בכתיבת ספרים, כשרוב הכתבנים האחרים עסקו בכתיבת מסמכים, כמו מכתבים, חוזים, פסקי דין, צווי מלכות וכן הלאה. כתיבת ספר כזה, שנכתב בקולמוס על קלף ונקרא קודקס, ארכה זמן רב. כתיבת ספר תנ"ך ארכה כחמש שנים, ובאמת מידה זו, מייצג התנ"ך של גוטנברג, שהודפס בכ-180 עותקים, 900 שנות אדם.
התהליך שפיתח גוטנברג מבוסס על סידור אותיות מתכת יצוקות, והדפסה איתן על נייר בעזרת מכבש דפוס. התהליך חולל את מה שכונה מהפכת הדפוס, שנחשבת כמסמנת את תחילת תקופת הרנסאנס. ההמצאה התפשטה במהירות חסרת תקדים לעומת שכלולים טכנולוגיים קודמים. לפי הערכות, בין השנים 1400 ל-1450 "הודפסו" באירופה כ-20,000 ספרים (כלומר הועתקו מכתב יד או מספר קיים). בחמישים השנים הבאות הודפסו כ-9,000,000 ספרים[1], מהם שרדו עד ימינו מעל חצי מיליון עותקים של כ-30,000 עבודות שונות[2], ועד סוף המאה היו באירופה ובאנגליה לא פחות מ-250 ערים שבהן היה בית דפוס, ברבות מהן יותר מאחד[3][4]. הדפוס פתח תהליך של התפשטות האוריינות, וכיום נדיר למצוא אדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב, בעוד לפניו אוריינות הייתה נחלת המעמדות הגבוהים והכמורה, והייתה נדירה בקרב העם הפשוט.