Loading AI tools
השנים 1900-1801 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המאה ה־19 היא תקופה שהחלה בשנת 1801 והסתיימה בשנת 1900.
התופעות הבולטות במאה ה־19 הן התפשטותה והתעצמותה של המהפכה התעשייתית, שגררה שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה; תהליך של עיור רב היקף, ועליית הלאומיות בקרב עמי אירופה. התעוררות לאומית הביאה להקמתן של מדינות לאום אחדות, הן על ידי איחוד מסגרות קטנות (גרמניה, איטליה) והן על ידי מרד נגד שלטון זר (יוון, סרביה ועוד). מתח לאומי התעורר גם בקרב קבוצות אחרות שלא זכו לעצמאות מדינית. תופעה חשובה אחרת הייתה ביטול העבדות במדינות רבות כגון בריטניה, ארצות הברית וברזיל.
המהפכה התעשייתית הגיעה במקביל להבשלתן של מגמות במדע, שיצרו שינוי משמעותי במשקל שנתנו חוקרים לבדיקה אמפירית של המציאות על חשבון תפיסות מקובלות מימי קדם. התפתחות המחקר המדעי הובילה להתפתחותם של תחומי מחקר שלמים ולפיתוחן של המצאות ותגליות רבות[1]. במאה ה־19 החל לראשונה שימוש בחשמל, וייצור החשמל בגנרטורים ותחנות כוח, ושימוש במנועים, שהובילו לפיתוחים פורצי דרך בכלי תחבורה (ספינת הקיטור, הרכבת, המכונית, האופנוע וספינת האוויר), ומיכון (טרקטור, מכונת התפירה, מקרר ועוד). בנוסף, התגבשה הרפואה המודרנית והתפתחה ההבנה האנושית את הגורמים למחלות[2], פותחו המצאות חשובות בתחום התקשורת (הטלגרף, הטלפון ומכונת הכתיבה) ובסוף המאה גם ראשית הראינוע.
מבחינת היחסים הבין-לאומיים, התקופה שלאחר נפוליאון ועד 1914 התאפיינה במערכת בין-לאומית יציבה יחסית עם מעט מלחמות גדולות. הממלכה המאוחדת, תחת שלטונה הממושך של המלכה ויקטוריה, נעשתה לכוח העולמי החשוב ביותר, כשהיא הראשונה שנהנית מפירות המהפכה התעשייתית אך גם נושאת במחירה. בריטניה, בעלת הכלכלה החזקה ביותר במאה זו, נהנתה משיעורי צמיחה חסרי תקדים[3], אולם גם מעצמות נוספות במידה פחותה יותר. במהלך המאה התפשטות האימפריה הרוסית הובילה לתחרות ישירה בין המעצמות על השליטה וההשפעה על אסיה, תחרות שכונתה "המשחק הגדול"[4]. במקביל, גם ארצות הברית נעשתה בהדרגה למעצמה עולמית בולטת[3]. המרוץ הקולוניאליסטי הואץ ברחבי אסיה ואפריקה, אך לצד זה השתחררו עמי דרום ומרכז אמריקה משלטונן של ספרד ופורטוגל. הקולוניאליזם האירופאי הביא גם להתפשטות ערכים אירופאים כמו הנצרות או תפיסות ליברליות[5][6][7].
נהוג לומר שבמאה ה־19 הייתה המחשבה האירופית באופן כללי אופטימית, ולצד נביאי זעם דוגמת קרל מרקס, רווחה האמונה שהקידמה תביא איתה בסופו של דבר שגשוג ויציבות כלל עולמיים. אמונה זו התערערה, אם לא התרסקה והוחרבה, בעקבות אסונות המאה ה־20, החל במלחמת העולם הראשונה. גם לאורך מאה זו אירעו מלחמות נודעות כמו: מלחמות נפוליאון, מלחמת קרים, מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת הבורים ועוד. מבחינה היסטורית נודעה המאה כתקופה בה התחוללו שינויים גדולים בתחומי חיים נרחבים.
הדומיננטיות המשמעותית של המעצמות האירופאיות גרמה לכך שהתרבות האירופאית השפיעה גם על תחומי אמנות שונים באזורים רבים ברחבי העולם, והאמנות המערבית הפכה למשמעותית יותר מבחינה עולמית. באמנות התפתחו במאה זו האסכולות הנאו-קלאסיציזם, הרומנטיקה, הריאליזם, אימפרסיוניזם ופוסט-אימפרסיוניזם[8]. זרמים ערכיים דוגמת הרומנטיקה, הלאומיות והליברליזם השפיעו על תחומים רבים של אמנות[9]. שינויים חברתיים וטכנולוגיים שינו את תחום המוזיקה ויצרה תעשייה שלמה של מופעי "סלון", והמוזיקה הקלאסית התפתחה עם כלי נגינה דרמטיים יותר, יתר שבירת מוסכמות ויתר נגישות לקהל הציבור הרחב[10]. אל המזרח הרחוק והמזרח התיכון חדרו האופרות שהפכו לפופולריות[6][11]. בספרות התפתחו מגוון סוגות במאה זו, ביניהן רומנים מקומיים ושירה במשלב דיבורי, כאשר חלק מהסוגות המשמעותיות יותר התפתחו בעיקר בבריטניה[9]. עלייה בשיעור האוריינות באוכלוסייה הובילה לנגישותו של הציבור הרחב לספרים באופן חסר תקדים[9]. באדריכלות התבטאה מאה זו בגל התחייה הגותית בה שופצו ונבנו קתדרלות בסגנון גותי[12]. שינויים חברתיים גרמו בסוף המאה להיווצרותו הראשונית של ספורט מאורגן[13], ושל פנאי ספורטיבי קהילתי שהתרגם בין היתר להקמתם של פארקים עירוניים[14].
המאה ה־19 הייתה חשובה להיסטוריה של עם ישראל. במאה זו נוסדה תנועת הציונות, שהחלה בעליותיהם של חובבי ציון ליישב את ארץ ישראל (הקמת ראשון לציון, פתח תקווה וימין משה) ובהקמת ההסתדרות הציונית. העיתונאי היהודי בנימין זאב הרצל הוביל את קו הציונות המדינית וניסה לזכות בהכרה ותמיכה מהמעצמות לרעיון של יישוב יהודי אירופה במולדתם ההיסטורית. ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שווייץ.
המהפכה התעשייתית ששורשיה עוד במאה ה־18, היא שם המקובל לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים, וחברתיים שמתחילים באנגליה, ממשיכים למדינות נוספות באירופה ולארצות הברית, ובמידה מסוימת מחלחלות גם למקומות נוספים. נקודות ציון מרכזיות ביותר במהפכה התעשייתית התרחשו במהלך המאה ה־19.
המהפכה החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם של אוכלוסיות רבות.
המהפכה התעשייתית היא הגורם המרכזי לשינוי מסיבי בשיטות התחבורה והייצור, עקב התפתחות מנוע הקיטור במאה ה־18 שאיפשרה לאורך המאה המצאות דוגמת הרכבות, הרכב הפרטי, אוניית הקיטור, פס הייצור, הייצור ההמוני והולדת תרבות הצריכה. בנוסף השפיעה המהפכה התעשייתית על תחומי תעשייה רבים כמו אריגה והפקת כותנה, עקב ההתפתחות של תהליכי מיכון שהחלו בסופה.
המהפכה התעשייתית התאפיינה במיכון בעזרת מקור אנרגיה חיצוני – שריפת דלקי מאובנים שהמרכזי בהם הוא פחם. אותם דלקים הניעו מנועי בעירה חיצונית שהמרכזי בהם היה מנוע הקיטור. הדבר איפשר לראשונה בהיסטוריה לנצל אנרגיה שמקורה אינו במזון, בשרירים או בבעל חיים אחר (ניצול ישיר של ATP).
במרבית המאה ה־19, בקרב מרבית המעצמות העולמיות, הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה־19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור.
זכות הבחירה הייתה אבן יסוד בהתנהלותה של ארצות הברית עוד מהקמתה ב-1776, אם כי בזמן זה, היא ניתנה למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים החופשיים, מהלך שיצר עניין באירופה[15][16]. בשנת 1870, לאחר שחרור העבדים בעקבות מלחמת האזרחים, נאסרה אפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. אך בפועל, נקטו מדינות הדרום פעולות שונות, שהגבילו את הצבעתם של שחורים.
הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו־1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד מדינות – בעיקר באירופה – ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה.
עקרון חופש הביטוי יצר דמוקרטיזה של אמצעי התקשורת. זאת, לצד עלייה באוריינות ההמון. הדבר הוביל להפצה והנגשה של עיתונים זולים. זו, הגבירה בתורה את השפעת דעת הקהל על הפוליטיקה המקומית, ויצרו דרישה לרפורמות פנים, שהובילו להאצה של תהליך הדמוקרטיזציה[17].
יישום רעיון זכות הבחירה לנשים נמצא עדיין בחיתוליו במאה זו. מדינת ניו ג'רזי שבארצות הברית הכירה במהלך המאה ה־18 בזכות הבחירה של הנשים בעלות הרכוש (כלומר, שאינן נשואות). אך החוקה של 1807 שללה את זכות בחירה, בין היתר, מנשים, שחורים וזרים. בהמשך המאה מספר מושבות קולוניאליות הכירו בזכות הבחירה לנשים, כאשר המושבה בפיטקרן עשתה זאת בשנת 1838 מספר עשורים לפני שמצטרפות אליה מושבות נוספות. לזמן קצר הכריזה קולוניית פרנקסוויל (אנ') שבאוקיינוס השקט עצמאות, והפכה למדינה היחידה בעולם שהכירה בזכות הצבעה חופשית ללא הבדלי מין או גזע[18].
הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה־19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא מתבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת.
הרעיונות הלאומיים והלאומניים. חזרה ובאה לידי ביטוי במאורעות שונים באירופה, דוגמת מלחמת העצמאות היוונית, אביב העמים ואיחוד איטליה.
במידה מסוימת באה לידי ביטוי הלאומיות גם במאבקיהן של מדינות אמריקה הלטינית להשתחרר מהאימפריה הספרדית והפורטוגזית ששלטו במרבית השטח בתחילת המאה[19].
רעיון הלאומיות השפיע גם על יהודי אירופה, כאשר בשיח הפנים יהודי ניתנה תשומת לב רבה להגדרת הזהות היהודית כזהות לאומית, שאינה בהכרח מתבססת על הדת. התנועה הציונית, ששאפה להקים בית לאומי ליהודים במסגרת מדינת לאום, החלה להתפתח בוועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897). זאת, לצד התפתחותן של תנועות אוטונומיסטיות, כגון הבונד, ששאפו לקבל ממדינות מושבם של היהודים הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי.
מבחינה צבאית, מאה זו התנהלה בסימן דומיננטיות ברורה לאימפריות האירופאיות, שהיו הראשונות (נוסף על ארצות הברית) לחוות בהדרגה את המהפכה התעשייתית. מדינות שהפכו מתועשות זכו לדומיננטיות משמעותית על פני אלו שנותרו עם טכנולוגיות קדומות יותר. לאחר המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה התבססה האימפריה הבריטית ככוח העולמי הדומיננטי והשתלטה על שטחים רבים ברחבי העולם. כוחות משמעותיים מין המאות הקודמות כמו האימפריה העות'מאנית ושושלת צ'ינג, שהיו בעלות הגמוניה אזורית, איבדו אותן כעת למעצמות האירופאיות שזכו לאחיזה גם במזרח התיכון וגם במזרח הרחוק. עם זאת, אמריקה הלטינית התאפיינה במגמה הפוכה עם סדרה של מלחמות עצמאות שהצליחו להעביר את היבשת הדרומית מידיהן של האימפריות הנחלשות מספרד ופורטוגל לידיהן של מדינות לאום עצמאיות[23].
הקולוניאליזם האירופי באסיה ובאפריקה צובר תאוצה במאה ה־19, ולעומת זאת, באמריקה מתחולל גל של דה-קולוניזציה ועצמאות. התפתחות הקולוניאליזם האירופאי הביאה גם להתפשטותם של ערכים אירופים שונים, החל בפעילותם של מיסיונרים נוצרים שהגבירו את תפוצת הנצרות בעולם, ועד להגעתן של תפיסות ליברליות שהשפיעו על תרבויות רבות בעולם[5][6][7].
נקודות ציון בהתפשטות המושבות האירופאיות:
לצד המושבות הקולוניאליות, האימפריה הבריטית תרגמה את העוצמה הצבאית והכלכלית שצברה כך שתתחזק השפעתה על המדינות המקומיות. האימפריה ביססה השפעה זו גם במספר מלחמות:
ארצות הברית הצעירה נאבקה לאורך המאה על חיזוק מעמדה הבין-לאומי וחיזוק הריבונות שלה על שטחי המדינות באמריקה הצפונית. כחלק מתהליך זה ניהלו האמריקאים לאורך המאה קרבות מתמשכים נגד העמים הילידים, מאבק המכונה "מלחמות האינדיאנים"[26]. במקביל ניהלה ארצות הברית בעשורים הראשונים של המאה מספר מלחמות בין-לאומיות שנועדו לבסס את מעמדה העולה בזירה הבין-לאומית. בין הבולטות של מלחמות אלו:
האימפריה הרוסית, שהייתה אחת מהאימפריות רחבות הידיים כבר בתחילת המאה, עם שטחים אדירים בצפון אסיה, התרחבה והשתלטה על שטחים נוספים במזרח אירופה, בקווקז, במרכז אסיה ובמזרח הרחוק[28].
עת התגברות השפעתה של רוסיה על שטחים שקרובים להודו הבריטית, החלו הבריטים לחשוש מפניהם ולהפעיל את השפעתם האזורית לבלום את אחיזתה של רוסיה בשטחים נוספים במזרח הרחוק. תגובת הבריטים עוררה בתורה את חששם של הרוסים מפני הבריטים והחלה תקופה בה שתי המעצמות התחרו זו בזו על השליטה במרכז אסיה, תקופה המכונה "המשחק הגדול", שנמשכה בעיקר בשני השלישים האחרונים של המאה[29].
בראשית המאה שלטו העות'מאנים על שטח משמעותי מצפון אפריקה דרך מסופוטמיה ועד דרום מזרח אירופה, כולל רובו של חבל הבלקן[28]. במקביל לעלייתן של מעצמות בין-לאומיות אחרות מאירופה, נחלשה בהדרגה במהלך המאה הדומיננטיות העות'מאנית. עד סוף המאה מאבדת האימפריה שטחים בלחץ האימפריות האירופאיות, שמאלצות אותה לוותר על טריטוריות אירופאיות רבות לטובת מדינות עצמאיות[30][31], וכן משתלטות על חלקים משמעותיים מצפון אפריקה[32].
נקודות ציון בתהליך זה:
המהפכה התעשייתית משפיעה באופן דרמטי על הכלכלה כולה, בתחילה באנגליה, ובהמשך המאה במדינות נוספות.
השווקים של המדינות שעוברות תיעוש עוברים בהדרגה תהליך של שינוי והתאמה למציאות החדשה: מכלכלה המבוססת על ייצור חקלאי לצריכה פנימית, לכלכלה המבוססת על ייצור זעיר וסחר בין-לאומי. באנגליה, בה מתחילה המהפכה, עוברים האיכרים בעלי המשקים קטנים לעבודה בתעשייה זעירה, במיוחד בתחומים הקשורים לתעשיית הטקסטיל כמו אריגה וטווייה.
על פי ההערכות המקובלות לצמיחה ותמ"ג לנפש בהיסטוריה (בקיזוז שינויים בשווי המטבעות), המאה ה־19 היא נקודת מפנה בולטת בשיעור הצמיחה העולמית. לאחר מאות שנים של יציבות יחסית במדדי הצמיחה והתמ"ג לנפש, החל משנות ה־20 וה־30 של המאה מתחילה עליה חריגה ומתונה, שמתגברת במחצית השנייה של המאה. בשנים אלו בלטה בריטניה במידת הצמיחה שלה והייתה בעלת הכלכלה החזקה בעולם, והמטבע שלה, הלירה שטרלינג, הפך למטבע הדומיננטי בעולם[34].
בזכות הצמיחה, השיעור העולמי של העוני המוחלט (שמוגדר כהשתכרות של פחות מ־2 דולר ביום במונחים ריאלים, כלומר בשכלול כוח קנייה בקיזוז אינפלציה) ירד לאורך המאה, על פי ההערכות המקובלות, מסביבות 85% מהאוכלוסייה העולמית, לסביבות 70%[3].
תופעה נוספת שצוברת תאוצה לאורך המאה היא השקעה חוזרת של הון. בזכות העיסוק בגידול ובייצור לצורכי סחר, נהנים חקלאים מגדלי צאן ותעשיינים זעירים מרווחים גדולים יותר על עמלם, בהשוואה למצב לפני כן. רבים מהם מבכרים להשקיע את הכסף שנותר בידיהם לא רק בשיפור רמת חייהם, אלא גם בשיפור התיעוש והגידול החקלאי, שמביא בהדרגה לגידול בפריון הקרקע פר עובד.
ההון המושקע יוצר ביקוש לשורה של פיתוחים טכנולוגיים בתחום החקלאי. אלו, מצידם, מאפשרים לחקלאים תנובה גדולה עוד יותר מהקרקע ומגידול הצאן, ובזכות ההיצע הגדל דוחפים לייעול ושיפור גם בתעשייה הזעירה. בהדרגה, מובילה התפתחות זו לתהליך של שיפור מתמיד, המבוסס על השקעת הון חוזרת וייעול הייצור.
התפתחות היקף הסחר הבין-לאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסוג זה של סחר, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. במאה זו נכנס להילוך גבוה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות. בנוסף, החלו בתקופה זו סוחרים להחליף בהדרגה את השימוש במטבעות מתכתיים באמצעי תשלום מבוססי נייר. בתחילת המאה ה־19 היקף השימוש בתשלום המבוסס נייר הוערך ביותר משליש[35].
מתחילת המאה ועד סופה התמ"ג של המעצמות שעברו תיעוש יותר מהכפיל אותו, ובמספר מדינות כמעט ושילש את עצמו. ההישג היה בולט במיוחד נוכח מדינות שנחשבו למפותחות יחסית טרם המהפכה התעשייתית, דוגמת הודו וסין, ולא עברו תיעוש, ונותרו ברמת תמ"ג דומה יחסית לאורך המאה. מצב זה יצר במהלך המאה פער כלכלי דרמטי בין המעצמות המתועשות לכל שאר המדינות. יפן הייתה דוגמה נדירה למדינה שהייתה עם כלכלה מסוגרת וחקלאית, ובעשורים האחרונים של המאה אימצה כמה ממאפייני הכלכלות המערביות והצליחה ליצור כלכלה עם צמיחה מהירה ותעשייה חזקה[36].
באזורים מסוימים בצפון אירופה המשיכו מגמות מסוף המאה ה-18, בהן, בהשפעות קאלוויניסטיות, השתלבותן של נשים בשוק העבודה גורמת לעלייה ברמת החיים שבתורה מאפשרת מימון של מסגרת לחינוך ילדים בשעות העבודה, שמגבירה בחזרה את אפשרותן של נשים להשתלב בשוק העבודה. אלמנטים דומים מאמצות באיטיות במחצית השנייה של המאה גם חלק ממדינות מערב אירופה, כאשר הראשונה לנסות ליישם רעיונות דומים בקנה מידה גדול היא גרמניה של ביסמרק. אלו הם שורשי מדינת הרווחה[38]. במקביל, במחצית השנייה של המאה, מספר מדינות במערב מחוקקות חוקים פורצי הדרך המעגנים זכויות עובדים, וקובעים, למשל, תקרת שעות עבודה לנשים וילדים מתחת לגיל 12[39]. תחום ארגוני העובדים מתפתח אף הוא במערב, ולקראת סוף המאה מתפשט אל אזורים נוספים, דוגמת אמריקה הלטינית[40].
לאורך המאה מצויה אירופה בין שני כוחות שמתחרים ביניהם. האחד, השפעות שבסיסן במהפכה הצרפתית של סוף המאה ה־18, שמעוררת בקבוצות שונות במדינות אירופה השראה לקרוא ללאומיות מחד ולליברליזם מאידך. השני, החתירה לרסטורציה, היא השבת הכוח אל המלך, שמנהיגות המעצמות הבולטות של אירופה, שמנצחות את צרפת הנפולאונית בשנת 1815, ומנסות לוודא שמהפכה דומה לא תתרחש גם בשטחן[17].
למרות הניסיונות והמאמצים לחזק את הרסטואציה ולשמור על סטטוס קוו פוליטי, לאורך המאה עוברת אירופה מהפכה פוליטית-דיפלומטית, כאשר במדינות החשובות ביבשת עובר הכוח בהדרגה ממלכים לפרלמנטים, וזכות הבחירה גדלה אט-אט במדינות השונות[17].
נקודות ציון בתהליך זה:
בתחילת המאה אין מדינות עצמאיות מקומיות במרכז ודרום היבשת, כאשר כל השטח נשלט על ידי אימפריות קולוניאליסטיות. בזו אחר זו, במשך רבע מאה (1804–1825), מכריזות מדינות אמריקה הלטינית על עצמאותן מהאימפריה הספרדית והפורטוגזית: האיטי (1804 – בהמשך מתפצלת ממנה גם הרפובליקה הדומיניקנית), קולומביה (1810 – בהמשך המאה מתפצלות ממנה אקוודור וונצואלה), מקסיקו (1810), צ'ילה (1810), פרגוואי (1811), ארגנטינה (1816), פרו (1821), ברזיל (1822), הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה (1823 – בהמשך מתפצלת לגואטמלה, אל סלוודור, הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה), בוליביה (1825), אורוגוואי (1825). במחצית הראשונה של המאה התאפיינו המדינות הצעירות בחוסר יציבות פוליטי ניכר. בהדרגה החליפו את נציגי השלטון הספרדים קבוצות אליטה מקומיות שהתגבשו בהכללה לשני מחנות, ליברליים ושמרנים. מאבקים מזוינים בין מוקדי הכוח השונים היו נפוצים בשנים אלו, ובכמה מהמדינות אף הובילו למספר עשורים בהם התקשתה המדינה לתפקד[45].
לאורך המאה מתרחבת ארצות הברית מ־16 מדינות ל־45, כאשר מצטרפות אליה בהדרגה המדינות אוהיו (1803), לואיזיאנה (1812), אינדיאנה (1816), מיסיסיפי (1817), אילינוי (1818), אלבמה (1819), מיין (1820), מיזורי (1821), ארקנסו (1836), מישיגן (1837), טקסס (1845), פלורידה (1845), איווה (1846), ויסקונסין (1848), קליפורניה (1850), מינסוטה (1858), אורגון (1859), קנזס (1861), וירג'יניה המערבית (1863), נבדה (1864), נברסקה (1867), קולורדו (1876), דקוטה הדרומית (1889), דקוטה הצפונית (1889), וושינגטון (1889), מונטנה (1889), איידהו (1890), ויומינג (1890) ויוטה (1896).
המזרח התיכון הושפע לאורך המאה ממגמות עולמיות ומערביות[48] שהובילו לרפורמות מודרניות נרחבות במרחבים שונים דוגמת מערכות החינוך ובתי המשפט. הרפורמות נתקלו בהתנגדות מצד האליטות הוותיקות, אולם לאורך המאה התקדמו בהדרגה, ושיאן בתקופת רפורמות הטנזימאט[49][50][51]. החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 חדירת רעיון הלאומיות צבר גם הוא תאוצה בשלוש חזיתות עיקריות – לאומיות טורקית, לאומיות ערבית ולאומיות מצרית[52] (ובמידה מסוימת גם הלאומיות הארמנית[50]). במקרים רבים ההגדרות סביב קבוצות זהות אלו נותרו במחלוקת רבה, אולם חרף זאת החלו להחליף את הזהויות הישנות שהיו מבוססות בעיקר על דת האסלאם[52].
דעיכתה של האימפריה העות'מאנית מגדולתה הגדילה את העצמאות של חלק מהטריטוריות ובראשן ח'דווית מצרים שזכתה לאוטונומיה רבה[50]. לאורך המאה אף הפכה מצרים למרכז הדפוס והספרות של המזרח התיכון, והדפוס צבר תאוצה באזור לאחר כ־400 שנים של התנגדות שלטונית ותרבותית לתופעה[53].
שמונת העשורים הראשונים של המאה המשיכו את המגמה מהמאות הקודמות, של התפתחות איטית של מאחזים קולוניאליים של מדינות אירופה לחופי היבשת. בשני העשורים האחרונים החלה תקופה המכונה "המרוץ לאפריקה", ובה השתלטו מעצמות אירופה על יותר ויותר שטחים ביבשת, כך שעד סוף המאה שלטו המעצמות – במיוחד בריטניה, צרפת, גרמניה ופורטוגל – על מרבית השטח מחוץ למדבר סהרה[32][57].
במאה ה־19 צברה תאוצה מגמה מן המאה הקודמת, ובה איבדה הדת בהדרגה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות חדשניים של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה מזוהות במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדת בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם החלו נבדקות בקפדנות ובאובייקטיביות; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית ועיצב את דמותה של האוניברסיטה המודרנית[1].
השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תוכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות פילוסופיים ותאולוגים בתוכנית הלימודים[1].
במשך המאה הקימו האימפריה הבריטית והצרפתית אוניברסיטאות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה, וגם ביפן, סין ורוסיה התפתחו אוניברסיטאות בעקבות לחצים למודרניזציה[60].
במאה זו למדו מדינות המערב לרתום בהדרגה את האנרגיה החשמלית לשימושים מעשיים שונים. הצלחה זו אפשרה המצאתם של פיתוחים רבים נוספים במגוון תחומים.
התחזקותן הפוליטית והכלכלית של המעצמות האירופאיות, והתפשטות הקולוניאליזם האירופאי, הביאו איתם לאורך המאה גם השפעה רבה על תרבותם של אזורים רבים ברחבי העולם. מאפיינים של השפעות אלו ניכרו במגוון תחומי התרבות והאמנות וניכרו בין היתר באדריכלות, במוזיקה, בספרות ובציורים המקובלים. חלק מהאזורים קיבלו אימצו השפעות אלו בקלות יחסית ובאחרים רווחה גישה שמרנית יותר שבאה לידי ביטוי בניסיון לשמור על הבידול התרבותי והאומנותי.
במהלך המאה התפתחו מספר זרמים שפעלו זה מול זה במקביל והתפתחו זה מזה[8]:
השינויים החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים הדרמטיים שהתחוללו במערב לאורך המאה, השפיעו רבות על תחום המוזיקה. עד למאות הקודמות מוזיקאים היו בדרך כלל נגנים או מלחינים מטעם חצר או מטעם הכנסייה, והמוזיקה נוצרה עבור גורמים אלו. עליית מעמד הביניים במאה ה־19 גרמה לקהל רחב יותר לרצות גישה למופעי מוזיקה ולחינוך למוזיקה. תופעה זו גרמה מצד אחד לצמיחתה של תרבות מופעי-סלון באירועים והגדלת הזדמנויות כלכליות של מוזיקאים, ומצד שני הגדילה את מעמדם של "כוכבים" עולים בתחום המוזיקה הקלאסית, גם בקרב מלחינים וגם בקרב נגנים, כאשר הדוגמאות המפורסמות ביותר ל"כוכבים" הראשונים היו הכנר ניקולו פאגאניני והפסנתרן פרנץ ליסט. עלייתם של נגנים וירטואוזים ופופולרים גרמה להתפתחותם של כלי נגינה חדשים שמתאימים לנגינה וירטואוזית או רמה יותר, וטכנולוגיות חדשות אפשרו פיתוחם, למשל, של כלי קשת ופסנתרים גדולים יותר שנשמעים למרחוק. כאשר גדלו הביקוש והחשיפה, הדבר עודד מלחינים לנסות ולהרחיב את הרף המקובל, וכך קמו תזמורות גדולות יותר, ואותגרו מוסכמות רבות שהיו נהוגות במשך שנים רבות[10].
בשנים 1815–1910 בלטה התקופה הרומנטית במוזיקה הקלאסית – התקופה מתאפיינת במלחינים ששואפים לפרוץ את כבלי המוסכמות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית, ובשאיפה להגמיש את המבנה האחיד של היצירה לטובת הרגש.
השפעתה של המוזיקה המערבית ניכרה באזורים נרחבים גם מחוץ לאירופה, וגרמה להתפתחותם של זרמי ביניים שונים[82].
אופרת בייג'ינג (אנ'), סוגת האופרה שנותרה הפופולרית ביותר בסין גם אל תוך המאה ה־21, התגבשה וקיבלה את צורה הנוכחית באמצע המאה ה־19[6].
לאחר שנים של בידול יחסי באמנויות אלו, במאה זו חדרו למדינות המוסלמיות סוגות הדרמה והאופרה ששגשגו באירופה[11]. בעקבות פתיחות וסובלנות יחסית באזור מצרים, הפכה בהדרגה מצרים לבירה התרבותית של ארצות הערב במחצית השנייה של המאה, בנוגע לאמנויות הבמה ותחומים נוספים[83].
תהליכי התיעוש והעיור שהחלו בבריטניה הוויקטוריאנית והתפשטו למדינות רבות נוספות במחצית השנייה של המאה הביאו איתם שינויים חברתיים שהשפיעו גם על תחום הפנאי. בעיירות תעשייה ובערים נוצרה בהדרגה שכבה של אנשי מעמד הפועלים שרבים מהם סיימו לעבוד בשבת בשעה מוקדמת, ואלו חיפשו אחר צורות חדשות של פנאי קולקטיבי. אל משבצת פנאי זו נכנס בהדרגה ראשיתו של הספורט הממוסד, ובראשו הכדורגל[13].
עלייה בשיעור האוריינות בתקופה זו במקביל לעלייה בתפוצת הרכבות, אפשרו בפועל לכמות הולכת וגדלה של אנשים לעקוב בעיתונים אחר תוצאות ספורט ולהגיע בפועל למשחקי ספורט מרכזיים או מקומיים. בשני העשורים האחרונים של המאה זינקה הפופולריות של משחק הכדורגל, ואלפי צופים פקדו כל משחק ממוצע[13].
אדריכלות מערבית הפכה משמעותית בתרבות העולמית, והשפיעה על אזורים נוספים מחוץ לאירופה. בארצות האסלאם סייעו מומחים אירופים להתאים לתרבות המקומית את החידושים האירופים[12].
לואי פסטר, צ'ארלס דרווין, תומאס אלווה אדיסון, גוטלוב פרגה, קרל פרידריך גאוס, אוגוסטן לואי קושי, ג'יימס קלרק מקסוול, לודוויג בולצמן, מקס פלאנק, חיים ויצמן, פרנסיס גלטון, אלפרד נובל, אלכסנדר גרהם בל, מארי קירי, ניקולה טסלה.
לואי ז'אק מנדה דאגר, ניספור נייפס, אדוארד מויברידג', תומאס אלווה אדיסון.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.