בעקבות שרשרת אסונות באימפריה הביזנטית (דבר והתפרצויות געשיות), יורד כוחה הכלכלי, ומאחר שהיא פעילה עד אז ככוח קנייה משמעותי במזרח התיכון, ירידתה הכלכלית גוררת איתה אזורים נוספים, וגורמת בהדרגה לירידת כוחן של תרבויות מקומיות, בגבולות האימפריה או מחוצה לה[1]
בסביבות מאה זו, או מעט לפניה, החלה תקופת הפיוט הקלאסי בארץ ישראל, ואיתה השימוש השיטתי בחריזה בשירה העברית. בתקופה זו נכתבו פיוטים רבים, בין השאר על ידי רבי יניי רבי שמעון בן מגס ורבי אלעזר בירבי קליר. מקצת פיוטים אלה נכללים בסידור התפילה עד היום, ורבים אחרים התגלו בגניזת קהיר.
למאה זו מתוארכות יצירות רבות של שירה קדם-אסלאמיות שנשתמרו והפכו לחלק מהמסורת האסלאמית[4].