זמן
תכונה פיזיקלית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זמן הוא מדד מספרי למדידת הפרש בין אירועים פיזיקליים במרחב.
לאורך ההיסטוריה התקיימו חילוקי דעות לגבי אופן הגדרת הזמן. ניוטון הגדיר את הזמן כמשתנה בלתי תלוי , כך שאינו מושפע מתופעות חומריות, וזורם באופן רציף ומוחלט במרחב, ואף בחלל הריק.[1]
קאנט אימץ את גישתו של ניוטון במובן שהזמן זורם ברציפות ואינו מושפע מהחומר. מאידך הוא גם סבר שהזמן אינו מהווה בהכרח תכונה ממשית, אלא תוצר תודעתי שנועד לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד ייתכנו רצף השינויים במרחב.[2]
לייבניץ חלק לחלוטין על גישתו של ניוטון וטען שהזמן הוא משתנה תלוי המתקיים על ידי החומר עצמו, כך שהחומר הוא המשתנה הבלתי תלוי .כך שלכל עצם זמן משלו הנקבע על פי המהירות והתנועה. לדבריו את השינויים במרחב ניתן להסביר באופן מספק על ידי תנועות העצמים, ולפיכך הניסיון לתאר את הזמן כישות עצמאית הוא מיותר ונוגד את "עקרון הטעם המספיק" שאותו הגה לייבניץ. עוד הוא סבר שגם זמנים רציפים, קרי תופעות מחזוריות רציפות הקיימות בטבע, הם יחסיים מטבעם ולא מוחלטים, מפני שהזמן החומרי מושפע מתופעות שונות במרחב שמעוותים את זרימתו.[3] גישתו זו של לייבניץ קבלה אישוש מדעי רק בתחילת המאה העשרים עם פרסום תורת היחסות הפרטית, ומקובלת כיום על ידי רוב האמפיריציסטים.[4]
הפיזיקה מתארת כמה חיצי זמן, שעד כה כל ניסוי הראה שכיוונם זהה - חץ הזמן הסיבתי הוא הראשון והמוכר ביותר. קיימת סיבה ורק לאחר מכן קיימת תוצאה. כיוון זה של הזמן מתיישב עם חץ הזמן התרמודינמי, שמתקדם מאנטרופיה נמוכה לגבוהה. שני אלה מתיישבים עם חץ הזמן הקוונטי, שבו תמיד קריסת פונקציית הגל מתרחשת אחרי מדידה.
ע"פ תורת היחסות אותה ניסח אלברט איינשטיין הזמן מייצג רצף ארועים פיזיקליים ואורכו מושפע משדה הכבידה במרחב . כך שלמעשה התרחשות אירועים פיזיקליים כמו התפשטות הייקום במרחב יצרה את המושג זמן. תאוריות היחסות הכללית מחשבת את משך הארוע ע"פ הקבוע מהירות האור הנמשך כ3 מיליון מטר לשנייה. תנועה פיזיקלית זו כמו של האור יצרה ארוע ובעקבותיו את הזמן. מכיוון שבראשית הייקום לא הייתה תנועה, ניתן להגדיר אותו כזמן 0.