טבח בזל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טבח בזל הוא כינוי לטבח, שהתרחש בקרב יהודי בזל בי"ט בשבט ה'ק"ט (9 בינואר 1349), כחלק מרדיפות המוות השחור בין השנים 1348–1350 (גזרות ק"ט). כתוצאה מטבח זה, כמעט כל האוכלוסייה היהודית של בזל הושמדה.[1]
עם התפשטות המוות השחור במאה ה-14, היו פוגרומים ביהודים שהופעלו על ידי שמועות על הרעלת באר. כבר בחג המולד של 1348, בטרם הגיעה המגפה לבזל, נהרס בית הקברות היהודי, ומספר יהודים נמלטו מהעיר. בינואר 1349 התקיימה פגישה בין הבישוף של שטרסבורג ונציגי הערים שטרסבורג, פרייבורג ובזל כדי לתאם את מדיניותם לנוכח גל ההתקפות הגואה נגד היהודים באזור, שהיו תחת הגנה אימפריאלית באופן נומינלי.
ההמון תפס את כל היהודים שנותרו בעיר, ונעל אותם בבקתת עץ, שנבנה על ידם באי בריין (מיקומו של האי הזה לא ידוע, וייתכן שהיה ליד שפך ה-Birsig(אנ'), כעת מרוצף). בהמשך, הבקתה הוצתה,[2][3][4] והיהודים שנכלאו בה נשרפו למוות או נחנקו.
ילדים רבים שניצלו ממוות, הומרו על דתם נגד רצון הוריהם.[5]