Loading AI tools
אגרונום וסופר ישראלי (1880-1955) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק-אביגדור אלעזרי-וולקני (וילקַנְסקי) (28 בינואר 1880, ט"ו בשבט תר"מ – 24 במאי 1955, ג' בסיוון תשט"ו), שנודע גם בשמות העט א. ציוני ו-בן אבויה, היה סופר, אגרונום ובוטנאי, איש העלייה השנייה, חלוץ המחקר החקלאי בארץ ישראל ומהוגי רעיון מושב העובדים. על שמו מכון וולקני, המוסד הגדול ביותר בישראל העוסק במחקר חקלאי.
יצחק-אביגדור וילקנסקי נולד בעיירה איישישוק שבליטא (אז בפלך וילנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית). היה בכור מבין שלושה בנים ושלוש בנות, אחד מאחיו הוא מאיר וילקנסקי. אביו ר' לייזר (אליעזר) יהושע וילקנסקי היה דיין,[1] ואמו בתיה לבית אלטשולר הייתה ממשפחת רבנים מפורסמים בליטא. בעיירת הולדתו, שהייתה בעלת רוב יהודי, התקיימה תודעה משכילית נרחבת ונעשה שימוש נרחב יחסית בשפה העברית. אחותו, שרה, לימים גננת בנהלל ובראשון לציון, ייסדה בה את אגודת "רק עברית", שחרתה על דגלה דיבור בעברית בלבד.[2] וילקנסקי הצעיר יסד, יחד עם אחיו מאיר, את הסניף הציוני הראשון בעירו.
עד גיל 16 למד בישיבת טלז, ובנוסף למד באופן פרטי לימודי חול ועבר בחינת בגרות בבית ספר ריאלי. לאחר מכן נסע ללמוד במערב: לברלין, שם למד כלכלה באוניברסיטת ברלין, ולברן, שם למד פילוסופיה באוניברסיטת ברן. את התואר באגרונומיה קיבל מאוניברסיטת קניגסברג. במקביל כתב סיפורים ומחזה בעברית (בשם העט "בן אבויה",[3] על שם אלישע בן אבויה).
ב-1907 נשא לאשה את שרה קריגר (בת הרב חיים זאב קריגר, רב העיירה שפיזישוק שבפלך קובנה, ואחותו של ד"ר משה קריגר, מנהל בית החולים "הדסה" בצפת וסגן ראש ההסתדרות הרפואית, איש ציבור וחתנו של יחיאל צ'לנוב[4]), וב-1908 עלה לארץ ישראל, והצטרף למפלגת הפועל הצעיר. עם עלייתו, התמנה למנהל החווה החקלאית של ההנהלה הציונית בבן שמן וליועץ החקלאי של המשרד הארצישראלי ומנהל המחלקה החקלאית שלו, תפקיד שבו נשא עד 1918. במסגרת זו ייעץ בהקמתם של יישובים חקלאיים, הגדיר את סוגי הגידולים שיש לגדל וכיצד, השביח זנים והתאים אותם לאקלים בארץ ישראל ופיתח חווה חקלאית לניסויים בוטניים בחולדה. כמו כן היה שותף לפשרה בין נציגי הפועלים בחוות כנרת (ובראשם ברל כצנלסון) למנהל המשרד הארצישראלי, ארתור רופין, שהביאה להקמתם של הארגונים הקולקטיבים של הפועלים החקלאים ובראשם הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל.[5]
ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.
מחקרו העיקרי היה במגמה לגוון את ענפי המשק החקלאי העברי בארץ ישראל, שידע כישלונות ומפלות רבות, על ידי התאמת גידולים רבים ככל האפשר לקרקע, לאקלים ולצרכים של היישוב. הוא זיהה צורך לאקלם באופן יזום, מבוקר ומדעי זנים מחוץ לארץ ישראל כך שיתאימו לתנאים הארץ ישראליים ויתרה מזו - ליצור זנים ארץ-ישראליים מקוריים על ידי תהליכי הכלאה בין זנים מחוץ לארץ ומארץ ישראל, תוך ניצול יתרונות השרידות של הזנים הארץ ישראליים ויתרונות הפריון והטיב של הזנים מחוץ לארץ.
וילקנסקי-וולקני העמיד בראש שיטתו את הצורך במשק רב-ענפי המקיים את עצמו, בחקלאות אינטנסיבית, בהיקפים גדולים ותוך גיוון גידולים על אותו תא שטח באופן מחזורי וביסוס משק חלב. עם זאת, הדגיש כי החקלאי אינו צריך לבזבז את כוחו בחקירה עצמאית וניסוי וטעייה יקרים, אלא הוא אמור ליהנות מפירות מחקר מדעי שיטתי שימומן על ידי ההנהלה הציונית שיספק לחקלאי זרעים, כלים, ידע וחומרים. השקפתו, שלפיה הנחיית המתיישבים היא עניין לאומי והמתיישבים אמורים להקים את יישוביהם על קרקע לאומית, באה בניגוד לעקרונותיהם של איכרי המושבות הוותיקות, שניהלו משקים פרטיים על קרקע פרטית. וולקני התנגד לקיום של חוות גדולות מסיבות אידאולוגיות, אך גם טען שהן פחות יעילות ממשקים קטנים. כן הוא טען כנגד שימוש במיכון חקלאי שלדבריו מצריך חוות גדולות, יצמצם את כוח האדם הנדרש לחקלאות וימנע התיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל.[6]
את רעיונותיו סיכם בספרו "בדרך", שאותו פרסם ב-1918. לדבריו:
האדמה העוברת לרשותנו היא מדולדלת מאות בשנים. חלוצינו באים מהעיר ועמוסים מני לידה בכל הרגלי העיר. דרך הסתגלותם לעבודת אדמה תהיה, אפוא, ארוכה וקשה. גם כשיבואו להיאחז ב"ארץ זבת חלב ודבש", מה תקוותם בבואם להחיות אדמה עזובה מדורי דורות? הפלח נשען על מסורת עתיקת ימים. מסורת זו יכולה להיברא מחדש על ידי מכון חקירה מודרני ולא בידי עובד אדמה מקרי.
— "בדרך"[7]
ב-1921 ייסד וילקנסקי את "המכון למדע הטבע, תחנת הניסיון החקלאית" בתל אביב, שממנו צמח לימים מכון וולקני. בהקמת המכון סייע המשרד הארצישראלי בראשותו של רופין. המכון, שתוכנן על ידי האדריכל אלכסנדר לוי, הוקם סמוך לגימנסיה הרצליה, ובשנת 1932 עבר לרחובות, במטרה להקימו על קרקע חקלאית ולא בסביבה עירונית. המכון היה פרי לימודיו של וילקנסקי מן השיטות שהפעילו הטמפלרים בחוות וילהלמה (ליד לוד). כמו כן הסתייע וילקנסקי באגרונום הבכיר אוטו ורבורג, שעלה לארץ ישראל מגרמניה והיה בעל ניסיון עשיר במחקר חקלאי. במכון היו שלוש מחלקות: מחקר, הדרכה והוראה. ניסויים נערכו במעבדה אך גם בשדה, ברשת תחנות ניסוי חקלאיות שהיו פרושות באתרי ההתיישבות כאום ג'וני, ג'ובתה (גבת), נהלל ועוד. אחד המדריכים הבכירים במכון היה ברוך צ'יזיק, שגם שתל בחצר המכון ארבורטום (מאגר צמחים מוזיאוני). אחיו של צ'יזיק, אפרים צ'יזיק, היה ממגיני חוות הניסויים החקלאיים של המכון בחולדה, ונהרג על הגנת המקום.
עיסוק משלים נוסף שבו עסק וילקנסקי-וולקני היה שיפור התזונה והעמדתהּ על נדבכים מדעיים. חיבורו מ-1917 "תזונת בית האיכר" היה אחד החיבורים הראשונים שנכתבו בתחום זה בארץ ישראל (קדמו לו כתביו של הרופא התל אביבי יהודה לייב פוחובסקי). וילקנסקי עמד על חשיבות משק החלב (בניגוד לגידולי ההדרים והיקבים) כמשק המסוגל לתמוך בכלכלת "בית האיכר" – כלומר בחקלאי עצמו – בעת משבר. התמיכה ברפת צריכה לבוא על ידי גידול מספוא.[8]
ב-1930 עמד וילקנסקי בראש ועדה לבחינת אפשרויות התיישבות בשרון. בחודש מרץ אותה שנה הוגשה לוועד הפועל הציוני ולמועצת הסוכנות היהודית בלונדון הצעתה של "ועדת וילקנסקי", אשר המליצה על התיישבות של 1,500 משפחות באזור ההדרים, על אדמות קרן קיימת לישראל, במשך שלוש השנים הבאות. הנציגות הציונית בסוכנות, שיוצגה על ידי הארי סאקר, דרשה לצמצם את התוכנית ולהעמידה על אלף משפחות בלבד. זוהי ראשיתו של המפעל שנודע (כבר אז) כ"התיישבות האלף".[9] עד 1951 עמד וולקני בראש המכון.
ב-1942 הקים את "המכון ללימודי החקלאות", שממנו צמחה לימים הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. הוא כיהן כפרופסור לכלכלה חקלאית בפקולטה ועמד בראשה מיום הקמתה ועד מותו.
מתוך הכרה בפועלו לקידום החקלאות בארץ ישראל קיבל מממשלת המנדט תואר חבר מסדר האימפריה הבריטית (MBE).
יצחק וולקני נפטר מהתקף לב ברחובות ונטמן בבית העלמין במושב נהלל. לוולקני ולרעייתו שרה נולדו שלושה ילדים: צפרירה (גאולוגית וד"ר לביוכימיה), בנימין (ביוכימאי וד"ר לבקטריולוגיה, חוקר החי בים המלח), רות.
בהתאם לאמונתו הסוציאליסטית, תבע וילקנסקי-וולקני כי העבודה בחוות וביישובים החקלאיים תהיה עצמית וללא פועלים. אמונה זו השתלבה בכתביו עם הפעילות החקלאית המקצועית, המודרנית והמדעית המאפיינת את הפועל החקלאי העברי החלוצי. אולם, וילקנסקי היה סוציאליסט מתון ופרגמטי, וניסה לשלב בין עבודה שיתופית להנאת היחיד מפירות עמלו. שילוב זה, שהתבסס על רעיונותיהם של פרנץ אופנהיימר, הקואופרציה במרחביה, הקולקטיב החקלאי בחוות סג'רה, אליעזר יפה ווולקני עצמו הביא ליצירת מושב העובדים. התאוריה הפרגמטית של מושב העובדים פורסמה על ידו לראשונה ב-1921 בסדרת מאמרים בעיתון "הפועל הצעיר", שבו פרסם את רוב חיבוריו הפרוגרמטיים והספרותיים.
אחד הקווים המרכזיים בהשקפתו, היה המתינות המדינית בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא התנגד בחריפות לשימוש בכוח הזרוע וסלד מן ההילה שנקשרה לחלוצים ה"אקטיביסטים", העוסקים בהגנה ובשמירה, על חשבון פעילות התיישבותית וחקלאית יוצרת. לדבריו, הארץ איננה נקנית בכוח אלא במחרשה. גבול הארץ הוא גבול העיבוד החקלאי, לא "זכויות על גבי נייר" ולא "גדודים התלויים על בלימה".[10]
נכונותו לפשרה עם הערבים באה לידי ביטוי גם בקבלת משלחות מן העולם הערבי במכוני המחקר ונכונות לפתוח להם את שערי המכון ולשתף אותם בממצאים שיביאו ברכה גם להם. בפרט נזכר ביקור במכונו של וולקני בזיכרונותיו של סייד מרעי, לימים יועצם של נשיאי מצרים גמאל עבד אל נאצר ואנואר סאדאת.
על שמו מכון וולקני ומושב בית אלעזרי. הארכיון האישי של יצחק וולקני-אלעזרי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[11]
אמנות:
באנגלית:
מפרי עטו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.