לבו (קבוצה אתנית)
קבוצה אתנית-דתית בסנגל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
לבו או בני לבו (בוולופית: Lebu או Réewi lebu yi, בצרפתית: Lebu או Lébou) הם קהילה אתנית-דתית בסנגל, במערב אפריקה, החיה במערב ובמרכז סנגל, על הגדה השמאלית של הנהר סנגל, בעיקר בחצי האי קאפ-ור (Cap Vert הכף הירוק) אבל גם בכל החוף בין פטיט קוט לעיר סן-לואי. מספרם בשנת 1988 היה 56,758, כלומר 0.8% מאוכלוסיית סנגל. מקורות מאוחרים יותר מדברים על 90,000 בני לבו או אפילו 200,000 -220,000[2][1]. .כמה אלפי בני לבו חיים בכפרי דייגים גם מחוץ לסנגל, על חוף האוקיינוס האטלנטי במוריטניה ועד גינאה[1].
אוכלוסייה | |
---|---|
220,000[1] | |
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
סנגל סנגל - חצי האי קאפ ור, החוף בין פטיט קוט לסן-לואי | |
שפות | |
לבו וולוף | |
דת | |
אסלאם סוני | |
קבוצות אתניות קשורות | |
וולוף, סרר |
בני לבו הם קהילת דייגים ובחלקם חקלאים או עובדים בענף חומרי הגלם לבנייה. חלקם בעלי אדמות. הם דוברי לבו וולף, ניב של ולוף, וכן את שפת הוולוף. בירתם הפוליטית והרוחנית היא לאיין, הנמצאת בפרבר יוף בצפון העיר דקר. בני לבו רובם מוסלמים (99%), אולם הם שמרו מסורות ומנהגים מן הדתות הילידיות האפריקאיות - למשל פולחן הרוחות ראב . הם ידועים בכת הדתית ובתאוקרטיה שלהם הנקראת "לאיין" ושמושבה בלאיין בדקר. להבדיל מקבוצות אתניות אחרות ההורשה, השייכות המקומית והזהות נקבעות לפי האם ולא לפי האב[3]
יוף נוסדה לפי המסורת בשנת 1430. האזור נכבש על ידי הממלכות וולוף (דיולוף) וקאיור ואחר כך במאה ה-19 על ידי הצרפתים ונכללו לאחר מכן בתוך סנגל המודרנית, אבל החל משנת 1815 זכו למעמד אוטונומי מיוחד כמעין "ישות תאוקרטית".
חברת לבו שמה דגש על רוחניות ועל כבוד כלפי זקנים. כבני משפחה נחשבים לא רק האנשים בחיים אלא גם רוחות האבות. בני לבו התפרסמו בעולם בריקודים ובטקסים הפומביים של גירוש שדים, בפולחן "ראב", המושכים תיירים וחולים המבקשים מרפא. פרט ליוף קיימים עוד מרכזי לבו כמו וואקאם, קמברן ונגור. מרכזים אלה הפכו לפרברים של העיר הגדולה דקר[1]. לכן קיבלו בני לבו עם הזמן צביון של אוכלוסייה עירונית[4].