ליפתא
נקודת יישוב נטושה בפאתיה המערביים של ירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליפתא (בערבית لفتا) הוא כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, המצוי בתוך שמורת הטבע מי־נפתוח (ליפתא). הכפר הנטוש ממוקם מצפון לכביש 1, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ־700 מטר מעל פני הים. יש המזהים את הכפר עם היישוב המקראי "מי נפתוח".
 | |
| ליפתא, 2023 | |
| מדינה / טריטוריה | השלטון הצלבני, השלטון הממלוכי, האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי, ישראל |
|---|---|
| מחוז / מחוז | מחוז ירושלים / מחוז ירושלים |
| נפה / עיר | נפת ירושלים / ירושלים |
| שפה רשמית | ערבית / עברית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה־16 |
| שטח | 8,743 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות / פינוי תמורת פיצוי |
| תאריך נטישה | דצמבר 1947 – ינואר 1948 / 1969-1971, 2017 |
| יישובים יורשים | השטח הבנוי מצוי בשמורת מי־נפתוח (ליפתא). שטחים חקלאיים שאנשי הכפר טענו לבעלות עליהם מצויים בשכונות רבות בצפון ומערב ירושלים. |
| דת | מוסלמים / יהודים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 2,250 (1945) |
| קואורדינטות | 31°47′40″N 35°11′48″E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
”בערב שבת, בכ"ו אייר, ירדנו עם הנשיא לכפר ליפתה, אשר בשערי ירושלים. מצאנו את הכפר העברי הקדום שרוי בעוני מנוון ומשפיל. עולי קורדיסטן ותימן השתכנו כאן מאז קום מדינת ישראל. מה נדהמנו והזדעזענו בבואנו לליפתה התחתית לראות את ילדינו העולים על אשפתות ליפתה הישנה. ללא שרותים ציבוריים, ללא תאורה, כמו יתר הכפרים בפרוזדור. הרי מראיה של ליפתה מן המרחק מרהיב את העין, מדמה אתה לראות כפר עברי משכבר הימים, אך מקרוב – כל "בית" – חדר נמוך ואפל, והרגשה לך שנכנסת אל תוך כוך חשוך, וילדינו, ילדי עוני דמומים – כמו ילדי גולה מרודה – ללא שמחה האופיינית לילדינו בישראל. חפויי ראש חזרנו – בושנו ונכלמנו שבשנת העשור עם כל ההתיפות שמתיפה ירושלים בחוצותיה... שוכנת כאן במורד הדרך שכונת העוני המביישת את כולנו. בשובנו מהכפר קבלנו את השבת מתוך רגש של אשמה כלפי אחינו וילדינו שבליפתה – ונדמה היה שהועם אור הנרות בערב זה בביתנו... מה לי התאורה המפוארת שבבית הממשלה ובבית הנשיא כאשר במורד, פה על ידנו, שוררת עדיין אפלה וחושך מצרים – והרי אין בליפתה אפילו תאורה בחוצות.” |
| רחל ינאית בן־צבי, מכתב לאברהם ברוידס, מאי 1958 |
מבני היישוב המודרני נבנו ברובם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, אך יש מבנה אחד שמתוארך לתקופה הצלבנית. תושבי הכפר היו ערבים עד תחילת מלחמת העצמאות, בתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים, ובכפר הוצבו אנשי הנג'אדה שנסוגו מן הכפר בחודשיים שלאחר מכן.
במהלך המלחמה שוכנו בכפר פליטים יהודים, ולאחר המלחמה שוכנו בו עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. רוב התושבים היהודים פונו תמורת פיצוי בין השנים 1971–1969. לאחר הפינוי פעלו בחלק מהמבנים הנטושים בית הספר ליפתא ומרכז הגמילה ליפתא. בשנות ה־80 של המאה ה־20 הוכרזה באזור שמורת טבע עירונית על ידי העירייה. לאחר פינוי 13 המשפחות האחרונות בהם חברי הכת הירושלמית ב־2017, הוכרז המקום כשמורת טבע לאומית.
העת העתיקה
יש המזהים את הכפר ליפתא עם היישוב המקראי "מי נפתוח", המוזכר כגבול בין נחלות שבט יהודה ובנימין – ”וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ.” (יהושע, י"ח, ט"ו) יש סברה שהמעין ואחריו היישוב נקראו על שם פרעה מרנפתח.[1] ככל הנראה בתק' הברזל התפתח יישוב יהודי סמוך למעין, בתקופת המרד הגדול נודע הכפר בשם בית לפתפי. מקורות מהתקופה הביזנטית מזכירים יישוב בשם ׳נפטו׳ שסבל מבצורת ובתקופה הצלבנית נקרא המקום קלפסטה ואכן בכפר נסקר מבנה צלבני המשולב במבנה מאוחר יותר.[2] היישוב בכפר חודש בתקופה העותמאנית, ובשנת 1596 מנו תושבי הכפר 396 נפש.[דרוש מקור] התושבים היו מוסלמים ברובם, ועסקו בעיקר בחקלאות. את תוצרתם החקלאית מכרו בירושלים.
העת החדשה
במאה ה־19 נערך בליפתא במסגרת "מרד הפלאחים" קרב בין הצבא המצרי לצבא הפלאחים המורדים; בהמשך הוקם במקום בית יתומים נוצרי על ידי המיסיונר הגרמני יוהאן לודוויג שנלר. נוסעים שעברו באזור במחצית הראשונה של המאה ה־19 סיפרו על כפר קטן הנמצא בעמק, וכן על המסגד, המעיין והשטחים החקלאיים שבו. יהושע בן אריה העריך את מספרם בראשית המאה ה־19 בכ־200 נפשות ובשנות ה־70 של המאה ה־19 בכ־300 עד 400 נפשות.[3] בסוף המאה ה־19, עם התרחבותה של ירושלים, הפך הכפר לחלק מהרצף האורבני של העיר. מטייל אחר, ויקטור גרן, אמד בשנות ה־60 של המאה ה־19 את מספר תושבי הכפר בכ־600. בראשית המאה ה־20 התרחב הכפר במעלה ההר, ובתים רבים נבנו על ידי עשירי הכפר באזור שכונה "ליפתא עילית".
במאורעות תרפ"ט (1929) תושבים ערבים מהכפר השתתפו במעשי השוד ובתקיפת השכונות היהודיות הסמוכות. ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, התנפלו תושבים מהכפר על השכונות רוממה, נחלת ציון ושערי צדק, ירו עליהם וזרקו אבנים. הממשלה הבריטית חימשה פקידים אזרחיים בנשק וכן הגיעו צעירים יהודים להגנת השכונות. התוקפים ברחו.[4][5] תושבים מהכפר תקפו יחד עם תושבים מבית חנינא את שכונת סנהדריה, שהייתה אז השכונה הצפונית בירושלים, והמפתח לשכונות רבות אחרות כמו שכונת הבוכרים ומאה שערים. קרבות ירי על השכונה התקיימו במשך מספר ימים, שבסופם נהדפו התוקפים ורבים מהם נהרגו.[6]
בנובמבר 1934 נרצח סוחר קרקעות תושב הכפר על ידי התארגנות מקומית של ערבים לאומניים שהתנגדו למכירת קרקעות ליפתא ליהודים. מוכתר הכפר, מחמוד עיסא, קיבל גם הוא איומים ברצח על רקע דומה.[7] גם במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול") השתתפו תושבי הכפר במעשי תקיפה נגד השכונות היהודיות והתחבורה בכביש ירושלים־תל אביב.[8][9] ביוני 1938 דיווח עיתון דבר על הקמת תחנת משטרה בכפר ששימש כ"אחד המקלטים העיקריים של המרצחים הערביים".[10]
על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 השתייך הכפר לנפת ירושלים, שטחי אדמותיו הוערכו ב־8,743 דונם עות'מאני ומספר תושביו הוערך ב־2,550.[11]
יהודי היישוב הישן של ירושלים ניהלו חיי מסחר ושיתוף עם ערביי ליפתא ואף נהגו לרדת למעין ליפתא לשאוב "מים שלנו" לאפיית מצות יד מהודרות לחג הפסח, אתרוגי הכפר היו נמכרים ליהודי העיר לקראת סוכות. ערביי ליפתא האמידים היו בעליהם של שטחי אדמה נרחבים בעיר המערבית של ירושלים, והם מכרו אדמות אלו לטובת הקמתן של שכונות יהודיות חדשות שנבנו במאה ה־19 מחוץ לחומות, למשל, שכונת "מאה שערים".
מלחמת העצמאות
תוכנית החלוקה של האו"ם מ־1947 קבעה כי ליפתא והכפר שייח' באדר הסמוך לו יהיו חלק מהאזור הבינלאומי של ירושלים.
הכפר ליפתא והשכונות הערביות הסמוכות היו הראשונים שהחלו להתרוקן עם פרוץ האירועים האלימים. ב־4 דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים, ובכפר הוצבו אנשי הנג'אדה.[12] הכפר שימש כבסיס לצליפות לעבר השכונות היהודיות הסמוכות: קריית משה, גבעת שאול ורוממה.[13]
בסוף דצמבר 1947 הרגו אנשי ההגנה בעל תחנת דלק ערבי בשכונת רוממה שנחשד כי מסר ידיעות ללוחמים הערבים על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב. למחרת זרקו אנשי קאלוניה, כפרו של בעל תחנת הדלק, רימון לעבר אוטובוס יהודי. משלב זה החל גל של התנגשויות אלימות בין היהודים לערבים באזור, שכלל צליפות הדדיות ותקיפות של השכונות הערביות שבוצעו על ידי אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י.[14][15]
לפי גרסה פלסטינית, תושבי ליפתא פונו מהכפר רק בינואר 1948, לאחר ששבעה תושבים נהרגו ובתים אחדים בכפר שהפך לבסיס לאנשי הנג'אדה פוצצו על ידי ההגנה, האצ"ל והלח"י (עזרא יכין השתתף בפעולת לח"י שבה פוצצו 3 בתים בליפתא עילית[16]). אולם תושבי ליפתא חזרו לכפר בהוראת הוועד הערבי העליון ובינואר פונו אחרוני התושבים, שעברו לרמאללה[17] וחלקם גם לדיר יאסין.[12]
לאחר היציאה מהמחתרת ולקראת קום המדינה, התארגנו אנשי לח"י בירושלים לקראת הבאות. מכיוון שירושלים לא הייתה אמורה להיות חלק ממדינת ישראל, סניף לח"י שם שמר על עצמאותו, אף על פי שפעל על פי רוב בתיאום עם "ההגנה". המעבר מתנועת מחתרת לגוף צבאי יותר במהותו הביא עימו צורך בארגון בקנה מידה חדש והצריך גם מחנות. שלושה מחנות לח"י שכאלו היו בירושלים.
המחנה הראשון הוקם על אדמת הכפר ליפתא, עוד לפני הקמת המדינה. מאוחר יותר הוא נקרא מחנה "אלדד", על שם כינויו של יוסף יגן שנפל בקרב בדיר יאסין. במחנה זה התכוננו להתקפה על העיר העתיקה והוכשרו בו לוחמים לקראת המשך הלחימה בירושלים. לאחר שהוקמו מחנות נוספים, שוכנו בו אנשי מחלקת "ציון" הדתית.[18]
בפברואר 1948 היו כבר כל כפרי האזור ריקים מתושביהם. בתקופה זו יושבו בליפתא באופן זמני פליטים יהודים, בעיקר משכונת שמואל הנביא [דרושה הבהרה]. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נותרו כשני שלישים מאדמות הכפר מצדו הישראלי של קו הגבול, והן צורפו לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים.[19][20] ממלכת ירדן הקימה על חלק מאדמות הכפר שנכבשו על ידה במהלך המלחמה מתחמים צבאיים (גבעת התחמושת, גבעת המבתר), ושיכנה חלק משמעותי מפליטי הכפר בבתי יהודים שגורשו על ידה מהרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים.
לאחר מלחמת העצמאות
ב־12 באפריל 1949 התקיימה ישיבה במדור לטיפול בעולה של הסוכנות היהודית, במהלכה הוחלט על מסירת מוסררה וליפתא למחלקת הקליטה לטובת יישוב עולים חדשים.
ב־14 בנובמבר אותה שנה, הגיעו לכפר 100 המתיישבים הראשונים ושוכנו בבתים הנטושים, המדור לטיפול בעולה סיפק להם ציוד ראשוני למגורים שכלל מיטות, מזרנים ושמיכות. ב־16 בדצמבר פורסמה בעיתון מעריב כתבה נרגשת תחת הכותרת: "הגאולה יכולה להתחיל במי נפתוח – שוב מתנוצצים אורות בליפתא", אך בכותרת המשנה כבר מתחילים להופיע רמזים ראשונים לקשיי המחיה במקום: "עוד קן מרצחים אחד הפך למקום ישוב – אידיליה תנ"כית ליד הבאר וחבלי קליטה". בנובמבר 1949 סופח שטח הכפר לירושלים.[21]
בחודש מרץ 1950 כבר התגוררו ביישוב החדש כ־80 משפחות שמנו כ־300 איש לערך. הכוונה הסופית באותה עת הייתה להגיע ליעד של 100 משפחות.
תנאי המחיה היו קשים מאוד. מצבם של הבתים הנטושים היה בכי רע. המקום לא היה מחובר למערכת של מים, חשמל, וסניטציה. בנוסף לכך, גם הגישה אל הכפר הייתה קשה, כיוון שכביש היורד אל הכפר לא היה ותחבורה ציבורית הגיעה רק אל הרחובות הראשיים במעלה הכניסה לעיר. מכולת לא הייתה במקום ובתחילה גם לא מרפאה, או טיפת חלב לתינוקות.
נציגות מטעם התושבים בראשותו של אהרון כתריאלי, מתושבי המקום, החלה לשלוח מכתבים למשרדי ממשל שונים. לעירייה, לסוכנות היהודית, לקק"ל ולמשרדי הממשלה. בין המשרדים והאגפים השונים נזרקה האחריות מאחד לשני. ביטוי לזריקת אחריות זו ניתן למצוא במכתב מ־17 באוקטובר 1950 שנשלח על ידי הרופא הראשי בלשכת הבריאות המחוזית אל המפקח על נכסי הנפקדים ושם נכתב:
"הנדון: תקוני הבתים במי נפתוח ומנחת (ליפתא ומלחה). מתשובתו של מר קושניר מהמח' הטכנית של הסוכנות מיום 6.10.50 על מכתבכם... מתברר שהסוכנות איננה מוכנה להוציא לפועל את תיקוני הבתים בכפרים האלה. אינני בקי בחליפת המכתבים בינך לבין הסוכנות ואין עלי לשפוט על הסכמים שנעשו בעל פה או בכתב על בצוע התיקונים האלה, אולם מחובתי להפנות את תשומת לבם של כל הגורמים לסכנה הקיימת לבריאות התושבים אם לא יתוקנו דירותיהם ובתיהם בזמן. בקשתי אליך, אפוא, לברר את העניין עם הסוכנות פעם נוספת ולעשות את הכל כדי לבצע את התיקונים הדרושים לפני עונת הגשמים."
שנה לאחר מכן, ב־28 באוקטובר 1951 שלח שלמה זלמן שרגאי, ראש העירייה מכתב למנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בו טען כי: ”למרות כל הטיפול שלנו במצב הסניטרי בליפתא תחתית, קשה מאוד להתגבר על הדברים מכיוון שאין שם אף בית שימוש אחד במקום וחושבני שדבר זה מדאגתה ומחובתה של מחלקת הקליטה. אמנם עברו כבר שנתיים אעפי"כ אין אתם משוחררים מלסיים את הפעולה הזאת שהייתה צריכה להיות פעולת בראשית.”
מצבה של השכונה המשיך להיות בכי רע, וכל הגורמים האמונים על טיפול במקום זה וביושביו, בהם מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, המפקח על נכסי הנפקדים, הרופא הראשי בלשכת הבריאות המחוזית, משטרת ישראל, רשות הפיתוח, קק"ל, עיריית ירושלים ומשרדי ממשלה שונים, היו מודעים למצב ומעורבים בחליפות מכתבים אודות הטיפול במקום.
תקווה לתפנית במגמה ניתן היה לראות ב־17 במרץ 1952, אז פנה סגן ראש העיר אל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית במכתב ודיווח להם כי מקום מגוריהן של ארבע משפחות מליפתא נמצא במצב מסוכן ועל כן הוא מבקש למצוא להן דיור חלופי.
אולם מצבן של רוב המשפחות, נשאר כשהיה, לאחר התלבטות בנוגע לשביתה של תושבי המקום והאפשרות לחסום את כביש ירושלים תל אביב העובר בסמוך לכפר, החליטו בהצבעת הרוב כי זו אינה דרכם והם ימשיכו לפעול דרך הערוצים המקובלים של השלטון.
בנובמבר אותה שנה, שלח ועד הכפר בשם התושבים התימנים מכתב אל ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בו פנו אליו בקריאה נואשת:
"מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו ואמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו. קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שברצונם לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות. מקום ציה ושממה, מקום עליה וירידה, מקום שאין לו תקנה לעולם ועד. מקום חיות ומסתננים, מקום גבול ואויבים. בלי שמירה ובטחונים, מקום הפקר ופחד מכל האויבים והמסתננים. אוי מה בא עלינו, סבלנו על שכמנו. יהודים משלו בנו פורק אין מידם... אנחנו משלמים מיסים לעיריה ואיך הוא הבטחון, ואיך הוא האור, ואיך הוא תיקוני דרכים ונקיונות הרחובות וסניטרי... לכן בקשה מאדוננו שרנו ויועצנו ראש ממשלת ישראל שתחלה פנינו ובקשתנו... או שתשלח לנו בטחון במקומינו בליפתא תחתית ביום ובלילה או שתקחו אותנו למקום מתאים ובטוח..."
— מכתב מועד הכפר לראש הממשלה, ה־2 בנובמבר 1952[22]
מוסדות בריאות, חינוך ודת
בליפתא, פעלו מרפאה, סניף טיפת חלב, בית ספר ואף חמישה בתי כנסת בנוסחים שונים אשר שימשו את משפחות העולים החדשים מתימן ומכורדיסטן. בשנת 1957, פנו נציגי התושבים יוצאי כורדיסטן אל משרד הדתות בבקשה לסייע להם בקבלת ספר תורה לבית הכנסת 'ליפתא התחתונה', כיוון שספר התורה שהיה ברשותם עד אותה עת, שייך לבית הכנסת של התימנים ונלקח בהשאלה. על מכתב זה חתומים 21 ראשי משפחות של מתפללים בבית הכנסת אשר נכון לשנת 2016 עוד מתפקד כבית כנסת פעיל, בעיקר בשבתות. שמות המשפחה המסומנים בהדגשה במסמך, הם של תושבים שהם או ילדיהם עדיין חיים בליפתא.
פינוי בשנות השבעים ופעילות לאחר הפינוי
תושבי ליפתא העולים סבלו מעוני ומתנאי דיור ותשתית ירודים שעוררו זעזוע אצל המבקרים השונים במקום.
בשנת 1968 פנו סטודנטים מבית הספר 'בצלאל' לאומנות אל ראש העיר, טדי קולק, בבקשה למנוע את הרס המקום.
בליפתא שכנו כ־300 משפחות יהודיות. 285 משפחות פונו בין השנים 1971–1969 תמורת פיצוי ודיור חלופי בירושלים.[23][24]
בשנות ה־70 פעל במקום בית ספר תיכון בשם בית הספר ליפתא, השוכן כיום ברחוב רחל אמנו בעיר.
על אף שבמפות הישראליות הרשמיות מצוין המקום כ"מי נפתוח", הוא מוכר בשם "ליפתא" בקרב תושבי האזור.
על האדמות החקלאיות של הכפר נבנו בהמשך שכונות העיר ירושלים – רוממה עילית, קריית בעלז, קריית צאנז, סנהדריה המורחבת ואזור התעשייה בהר חוצבים. שאר האדמות שהיו בזמנו מעובדות על ידי אנשי הכפר נכבשו על ידי ישראל ב־1967 מידי ירדן, ועליהן הוקמו השכונות רמת אשכול, גבעת המבתר ורמות אלון. הפליטים שהשתכנו ברובע היהודי פונו, תוך מתן פיצויים, וחלקם התיישבו באבו דיס.
בשטח הבנוי של הכפר מצויים כיום שרידי מסגד, בית קברות, בריכת אגירה, טרסות ובוסתנים. 55 מתוך כ־410 מבני הכפר נותרו על תילם ולא יושבו, חוץ ממבנה אחד ששופץ ונפתח כמכון גמילה מסמים. עם השנים המבנים הנותרים ניזוקו באופן חמור בשל פלישות של חסרי בית, שוד אבנים, פיצוץ יזום של תקרות הבתים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, ואימוני צה"ל בשטח. בתי הכפר הנטושים ניבטים מכביש 1 בכניסה לירושלים.
במשך השנים מצאו מקלט בכפר בני נוער במצוקה וחסרי-בית אחרים, המשתקעים בבתיו, לרוב לתקופות קצרות. ב־1984 נחשפה במקום חבורה של קיצונים דתיים (שכונתה "כנופיית ליפתא") אשר תכננה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית ונעצרה רגע לפני שהצליחה להוציא לפועל את כוונתה.[25]
באמצע שנות השמונים הוכרז המקום כשמורת טבע עירונית, וכיום הוא משמש כאתר טבע לתושבי ירושלים. בתי־ספר מקיימים במקום ימי־שדה וטועמים מהחיים בכפר הערבי שלפני 1948. במקום ניתן ללמוד על חקלאות הררית, מעיינות, ארכיטקטורה מסורתית והצמחייה במקום. הבריכה המנקזת את הנקבה והמעיין משמשת כמקווה לתושבים המתגוררים בסמוך. במעלה הכפר נמצא מעון לנוער הנגמל מסמים.
במאה ה-21
בתי הכפר שימשו כאתר־הסרטה לכמה סרטים, בהם "מישהו לרוץ איתו", וכן סרטי סטודנטים כגון "ג'וניור" (פסטיבל ירושלים 2006).
מאז שנת 2006 פועלת באחד מבתי הכפר הישיבה התיכונית "ישיבת לך לך", המונה כ־15 תלמידים, ופועלת במתכונת של "למידה חווייתית" עם דגש על נושאי ידיעת הארץ.
ב־2017, לאחר פינוי התושבים האחרונים, הוכרזה ליפתא כשמורת טבע לאומית.[26]
בשנים 2014–2017 ביצע מינהל שימור ברשות העתיקות סקר נרחב ותיעוד מקיף של מכלול הכפר ליפתא, על רקע תוכנית 6036 שהוחלה על השטח. כדי להוביל לשימור מרבי של ערכי המקום, נערכו פעולות סקר ותיעוד מהמקיפות והנרחבות למכלול היסטורי בישראל. אלו הובילו לחשיפה של ממצאים רבים שלא היו ידועים ולהבנה חדשה של שלבי התפתחות הכפר: של הגרעין הקדום שלו ושל מאפייני נוף התרבות הייחודי ששרד עד ימינו.
פרויקט הסקר כלל: סקר סביבה ונוף, סקר משאבי טבע, סקר ארכאולוגי, תיעוד היסטורי של הכפר על המרחב הציבורי שלו – מבנים ומתקנים ציבוריים, מכלול המעיין, רחובות, דרכים, כיכרות, מתקנים, טרסות ועוד – כל אחד מ־75 המבנים תועד, ונערך ניתוח מפורט של גרעין הכפר ושל התפתחות מערכות המגורים והתעשייה בו וגם של הרכב האוכלוסייה ופריסתה בכפר.
תוכנית של מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים מ־2004 מתעתדת להקים במקום מתחם מגורים גדול, בית מלון ושטחי מסחר.[27] התנגדויות הוגשו לתוכנית בטענה כי היא אינה משמרת את זיכרון הכפר באופן הראוי.[28]
בפגישה שיזם בשנת 2000 מנכ"ל חברת אפרידר, נחום זקן, עם מיכה טילקין, מנהל בממ"י, בנושא הסדרת זכויות התושבים במקרקעין בליפתא, הובהר כי יש לממ"י תכנון עתידי ביחס למקרקעין ושהתושבים יהיו חלק מהתכנון הכולל. משהוגשו התוכניות לוועדה המחוזית על ידי מינהל מקרקעי ישראל ב־2005, התברר כי בתי התושבים בכפר ליפתא סומנו להריסה. בתשובה לשאלות חברי הוועדה נטען על ידי נציגי ממ"י כי התושבים הם פולשים לבתים שאינם בבעלותם.
נציג התושבים, יוני יוחנן, המתגורר בבית הוריו שבליפתא, השתתף בפגישה זו ומנהל מאז שנת 2005 מאבק משפטי מול מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י/רמ"י) ועיריית ירושלים, על הבתים ועל זכויות התושבים על הבתים, בליפתא לאחר הפינוי בשנות ה־70 נותרו 13 משפחות בליפתא העליונה, סמוך לכביש 1. ב־2017 פונו המשפחות האחרונות בליפתא מביתן תמורת פיצוי.[29][30]
באוגוסט 2022, העירייה ורשות מקרקעי ישראל סיכמו על ביטול התוכנית, וכי הבתים הקיימים ישומרו.[31][32][33]
חורבות כפר ליפתא
מרכז כפר ליפתא 2010
- מעיין ליפתא – אל המעיין: כל החלומות מתגשמים בספר אחד – מאת משה קוסטה. בהוצאת ספרית בית אל 2008.
- שמורת טבע ליפתא, באתר רשות הטבע והגנים
- סקר ליפתא 2017-2014
- ynet, עין ליפתא: מעיין הבירה, באתר ynet, 6 ביולי 2006
- אבי משיח, ליפתא – סקר אורבני ראשוני, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, יולי 2008
- יונתן גונן, הקרב על ליפתא, באתר nana10, 1 ביוני 2011
- דובי זכאי, כפר דומם באמצע ההמולה: טיול בליפתא, באתר nrg, 11 במאי 2012
- אסתר זנדברג, עתידו של הכפר הנטוש ליפתא עדיין לוט בערפל, באתר הארץ, 26 בפברואר 2014
- הילה לוטן, לגעת באבנים, לשמוע את הסיפורים, להבין עבר ועתיד: "הקול גלוי" בליפתא, באתר Xnet, 26 ביולי 2015
ניר חסון, לפני שתוקם עליו שכונת יוקרה: סודות הכפר ליפתא נחשפים, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2016- צילומי אוויר (וידאו) בכפר ליפתא
- מידע על אתר ליפתא, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- מידע על אתר מי נפתוח, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- תיעוד הכפר ליפתא על ידי מינהל השימור של רשות העתיקות, באתר יוטיוב
- משה גלעד, טיול רגלי בכפר ליפתא, באתר הארץ, 30 ביוני 2021
- גדעון לוי, עדות אילמת לחיים שנגדעו: זה הכפר הכי עצוב בישראל, באתר הארץ, 23 ביולי 2021
- אריאל הורוביץ, ליפתא ורמות, מסה ממוארית, כתב העת גרנטה, אוקטובר 2021
לפתא (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- איתן לשם, ליפתא, כפר נטוש, מקסים ועצוב, באתר הארץ, 14 במרץ 2024
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
