מלחמת האזרחים האמריקנית
מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בנוגע לעבדים בשנים 1861 – 1865 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861–1865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית שבהן עבדות הייתה חוקית, הכריזו על פרישה מארצות הברית, והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה גם בשמה המקוצר "הקונפדרציה". אל מולן התייצבו המדינות שכונו "האיחוד". הן כללו את 23 המדינות הנותרות, שמתוכן 19 היו מדינות "חופשיות", שבהן עבדות לא הייתה חוקית, ו-4 היו "מדינות הגבול", שבהן עבדות הייתה חוקית אך אחוז העבדים באוכלוסייה היה נמוך יחסית. מתוך הארבע האחרונות, בשתי מדינות, מיזורי וקנטקי, היו ממשלות יריבות, שכל אחת מהן תמכה בצד אחר במלחמה, אך הממשלות תומכות האיחוד שלטו במדינה בפועל. ב-1863 פרשה וירג'יניה המערבית מווירג'יניה (שהייתה חלק מהקונפדרציה) והצטרפה לאיחוד. ב-1864 הוכרה נבדה כמדינה והצטרפה לאיחוד. הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית, והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. האיחוד הונהג על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שבראשו עמד הנשיא אברהם לינקולן.
מימין לשמאל ומלמעלה למטה: אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית קרב צ'קמוגה, הקרב על אי מספר 10 קרב שילה, קרב המפטון רודס ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה | |||||||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 12 באפריל 1861 – 26 במאי 1865[1] (4 שנים ו־6 שבועות) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | ארצות הברית | ||||||||||||||||||||
עילה | עבדות בארצות הברית, נאמנויות מקומיות למדינות ולא לאומה ברמה הפדרלית, פערים כלכליים ועוד. | ||||||||||||||||||||
תוצאה | ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות, פירוק הקונפדרציה, רצח לינקולן | ||||||||||||||||||||
שינויים בטריטוריות | ארצות הברית: בעיקר מדינות הגבול ודרום ארצות הברית. | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
המניע המרכזי למלחמה היה הוויכוח על התפשטות העבדות בארצות הברית לטריטוריות[hebrew 1] במערב ארצות הברית ולמדינות החדשות שהיו צפויות להיווצר במקומן. המפלגה הרפובליקנית התנגדה להתפשטות העבדות, ואילו מדינות העבדות בדרום חששו שמניעת התפשטות העבדות למערב תביא לרוב יציב של נציגי מדינות חופשיות בקונגרס. בעקבות הבחירה בלינקולן, רפובליקני שהתנגד להתפשטות העבדות למערב, החלו מדינות בדרום לפרוש – שבע מדינות פרשו בינואר ופברואר 1861, עוד לפני שלינקולן הושבע, וארבע פרשו בחודשים אפריל–יוני. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. הוויכוח על השאלה הרחבה יותר, לגבי ביטול מוחלט של העבדות, התעצם לאחר פרוץ המלחמה, והפך לאחת ממטרות האיחוד המוצהרות רק בינואר 1863, עם פרסום הצהרת האמנציפציה.[2] הקונפליקט בנושא העבדות, חפף במידה רבה לפערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים.[hebrew 2]
פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כשכוחות הקונפדרציה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות; האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה, הטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, שמנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את מרבית הייבוא אליהן. במזרח נותרה הלחימה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד שבווירג'יניה. רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863, לאחר קרב גטיסברג, נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. בשנת 1864 הצליח האיחוד בהובלת יוליסס ס. גרנט לממש את יתרונו בציוד ובכוח אדם, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי. גנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה פסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בקרב אפומטוקס ב-9 באפריל 1865.
מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג (אנ') בווירג'יניה, בישרו את אופייה של מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. היא עודנה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית. נהרגו בה כ-620,000 חיילים ומספר לא ידוע של אזרחים. 10% מקרב הגברים בטווח הגילים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, וכ-30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילים 18–40 במדינות הדרום.[5]
ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877. בעקבות המלחמה, המשק התעשייתי הפך לנתח השוק הגדול ביותר של ארצות הברית על חשבון משק החקלאות.[6] ניצחון האיחוד הביא לקיצה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. התיקונים ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית ביטלו את העבדות, הוסיפו הגנות מפני פגיעה בחיים, בחירות וברכוש של אזרחים וקידמו את זכותם של גברים שחורים להצביע. עם זאת, לאחר תקופת השיקום נבלם תהליך זה במדינות הדרום, הצבעה של שחורים דוכאה, וחקיקתם של חוקי ג'ים קרואו, שחלקם בוטלו רק כמאה שנים לאחר תום המלחמה, ביססה הפרדה גזעית ואפליה של שחורים.
פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.
מרבית ההיסטוריונים כיום רואים את העימות הפוליטי לגבי עתיד העבדות בארצות הברית, ובמיוחד לגבי השאלה האם עבדות תותר במדינות חדשות בדרום-מערב ארצות הברית כסיבה העיקרית לפרישה של מדינות הדרום ב-1861 ולפרוץ מלחמת האזרחים.
רקע
שאלת העבדות הייתה טעונה כבר בראשית ימי האיחוד. בעת הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776, העבדות הייתה חוקית בכל שלוש עשרה המושבות, ורבים מהאבות המייסדים של ארצות הברית היו בעלי עבדים. במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה החלו מדינות בצפון לאסור בחקיקה על עבדות. פנסילבניה הייתה הראשונה (ב-1780) ועד 1787 – השנה בה התקיימה הוועידה שבה נוסחה חוקת הברית – הפכו ניו המפשיר, מסצ'וסטס, קונטיקט ורוד איילנד ל"מדינות חופשיות". בוורמונט, שהצטרפה לאיחוד רק ב-1791, החוק אסר על החזקת עבדים בתחום המדינה כבר ב-1777. לאחר הקמת האיחוד בוטלה העבדות גם בניו יורק (1799) וניו ג'רזי (1804). מבחינה כלכלית, מדינות אלה היו תלויות פחות בעבודת עבדים בחקלאות. בדרום, לעומת זאת, הייתה לעבדים חשיבות כלכלית רבה יותר, והמדינות שמדרום לפנסילבניה וניו ג'רזי נותרו עבדות נותרה חוקית. תהליך זה יצר חלוקה גאוגרפית ברורה מדינות "חופשיות" מצפון לקו מייסון-דיקסון ל"מדינות עבדים" מדרום לו.[7] תקנות הצפון-מערב, שחוקקו ביולי 1787 על ידי קונגרס הקונפדרציה, קבעו שעבדות תהיה אסורה בטריטוריה הצפון-מערבית, ובכך הבטיחו למעשה שהמדינות שייווצרו מצפון לנהר אוהיו (אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה) יהיו מדינות חופשיות. איסור על עבדות במדינות הצפון לא הבטיח שוויון זכויות לשחורים. בהרבה ממדינות הצפון חוקקו "חוקי שחורים" (אנ') שהטילו מגבלות שונות על שחורים, בכל מדינה על פי החלטת מחוקקיה, כגון מניעת הצבעה בבחירות, הפרדה גזעית, איסור על נישואים בין-גזעיים, איסור רישום לבתי ספר ציבוריים, חובת נשיאה של תעודות שונות וכדומה.
בוועידת החוקה, נושא העבדות היווה נקודת מחלוקת חשובה בין מדינות הדרום למדינות הצפון, ובניסיון להבטיח שכל המדינות יאשררו את החוקה, מנסחי החוקה ניסו ככל האפשר להימנע מהנושא. המילים "עבד" או "עבדות" לא מוזכרות בחוקה כלל, אך מספר סעיפים עוסקים בנושא במשתמע: פשרת השלוש-חמישיות[8] והאיסור על מניעת "יבוא בני אדם" עד 1808[9] בפרק הראשון לחוקה, וסעיף 3 בחלק 2 של הפרק הרביעי, שמחייב הסגרה של "אדם שמוטלת עליו חובת שירות או עבודה במדינה אחרת".[10]
הצעות לביטול מוחלט של העבדות עלו בשנים הראשונות לאחר המלחמה, אך תנועה זו איבדה במהירות מכוחה, ובמקומה עלו הצעות אחרות לשינוי מתון והדרגתי יותר. רבים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 סברו שהעבדות תיעלם בהדרגה מעצמה.[11] ב-1808, מייד עם תום תקופת האיסור החוקתי, נאסר ייבוא עבדים, וצעד זה חיזק את התחושה שהעבדות תיעלם באופן טבעי.[hebrew 3] חלק מהאוכלוסייה בארצות הברית, כולל חלק מאנשי הציבור במדינות העבדים, תמך בהצעות שכללו אמנסיפציה של העבדים ולאחר מכן הגלייתם למדינות אחרות באפריקה או בקריביים. גישה זו נקראה "קולוניזציה" (שכן הרעיון היה ליצור קולוניות של עבדים לשעבר לאחר שישוחררו), או תנועת החזרה לאפריקה, ועד 1830 בערך רוב ההתארגנויות של אמריקאים לבנים נגד עבדות אימצו אותה. אישים כגון תומאס ג'פרסון, הנרי קליי ואברהם לינקולן – שתמך בתוכנית גם במהלך מלחמת האזרחים עד 1865, ואף חתם על תוכנית ליישוב 5,000 שחורים בהאיטי זמן קצר לפני שחתם על הצהרת האמנציפציה[13] – אימצו את הרעיון. אריק פונר כתב על כך ש"[רעיון הקולוניזציה] איפשר לתומכיו לדמיין חברה חופשית – בהדרגה, תוך שמירה על השלום וללא סכסוכים מפלגים – הן מעבדות והן מנוכחותם הבלתי-רצויה של שחורים".[14]
התקווה שהעבדות תיעלם מעצמה עם האיסור על ייבוא עבדים לא התממשה. המצאת המנפטה, בידי אלי ויטני, הגדילה פי חמישים את כמות הכותנה הניתנת לעיבוד מדי יום, וכך הגבירה משמעותית את הביקוש לעובדים בדרום. פיתוח זה ואחרים איפשרו ייצור המוני של כותנה.[15] לצד זאת חלה צמיחה עצומה בביקוש העולמי לכותנה – חומר גלם מרכזי בהמהפכה התעשייתית, מוצר הייצוא העיקרי בארצות הברית לפני מלחמת האזרחים ומוצר שייצורו דרש עבודת כפיים רבה. כל אלו העניקו תמריץ מחודש לצמיחת כלכלה מבוססת-עבדים. מגמה זו אפשרה למספר רב של בעלי עבדים ובעלי אדמות בדרום להתעשר במהירות ולהפוך לאליטה כלכלית; והגידול הטבעי של אוכלוסיית העבדים יחד עם פיתוח המסחר הפנימי בעבדים פיצה על אובדן האפשרות לייבא עבדים ממקומות אחרים בעולם.[11] ייצור הכותנה הגיע לכמויות כאלו שארצות הברית הפכה לספקית הכותנה הגדולה ביותר לאירופה, ובכך היא עקפה את שוקי הכותנה במזרח התיכון של האימפריה העות'מאנית.
עבדות
- ערך מורחב – עבדות בארצות הברית
ערב מלחמת האזרחים, המערכת הכלכלית בדרום ארצות הברית הסתמכה בעיקר על המגזר החקלאי שהתבסס על עבדות. כלכלת הצפון הייתה גם כן חקלאית, אך היא החלה להתבסס יותר על תעשייה ובנקאות. תמיכת מדינה בפרישה מהאיחוד התאימה ביחס ישר למספר חוות המטעים שבה. מדינות הדרום העמוק, שבהן היה הריכוז הגבוה ביותר של מטעים, היו הפורשות הראשונות. מדינות הדרום הצפוניות יותר של וירג'יניה, צפון קרוליינה, ארקנסו וטנסי, שבהן היה מספר קטן יותר של מטעים, דחו את הפרישה עד שמשבר פורט סאמטר כפה עליהן בחירה באחד הצדדים. מדינות הגבול בין הצפון לדרום, שבהן היה מספר מועט של מטעים, לא פרשו כלל מהאיחוד.
הטבלה להלן מראה את החלוקה בין מדינות עבדים, מדינות חופשיות ומדינות גבול. אם לא צוין אחרת, הנתונים הם על פי מפקד האוכלוסין של 1860.[16] לפי מפקד זה, 393,975 תושבים, המייצגים כ-8% מכלל המשפחות בארצות הברית, החזיקו ב-3,950,528 עבדים. עבדים היוו 47 אחוז מהאוכלוסייה במדינות שפרשו עד פברואר 1861, וכ-24 אחוז במדינות הגבול (כולל הדרום העליון); 37 אחוז מהמשפחות במדינות שפרשו עד פברואר 1861 החזיקו בעבדים לעומת 20 אחוז במדינות הגבול (כולל הדרום העליון).[17] ב-4 מדינות הדרום העליון שפרשו לאחר נפילת פורט סאמטר כ-29 אחוז מהאוכלוסייה היו עבדים, לעומת כ-14% במדינות הגבול שנותרו באיחוד.
מדינה | אוכלוסייה | אוכלוסייה חופשית | אוכלוסיית עבדים | אחוז העבדים | תאריך פרישה |
---|---|---|---|---|---|
קרוליינה הדרומית | 703,708 | 301,302 | 402,406 | 57.2 | 20 בדצמבר 1860 |
מיסיסיפי | 791,305 | 354,674 | 436,631 | 55.2 | 9 בינואר 1861 |
לואיזיאנה | 708,002 | 376,276 | 331,726 | 46.9 | 26 בינואר 1861 |
אלבמה | 964,201 | 529,121 | 435,080 | 45.1 | 11 בינואר 1861 |
פלורידה | 140,424 | 78,679 | 61,745 | 44.0 | 10 בינואר 1861 |
ג'ורג'יה | 1,057,286 | 595,088 | 462,198 | 43.7 | 19 בינואר 1861 |
קרוליינה הצפונית | 992,622 | 661,563 | 331,059 | 33.4 | 20 במאי 1861 |
וירג'יניה | 1,596,318 | 1,105,453 | 490,865 | 30.7 | 17 באפריל 1861 |
טקסס | 604,215 | 421,649 | 182,566 | 30.2 | 1 בפברואר 1861 |
ארקנסו | 435,450 | 324,335 | 111,115 | 25.5 | 6 במאי 1861 |
טנסי | 1,109,801 | 834,082 | 275,719 | 24.8 | 8 ביוני 1861 |
קנטקי | 1,155,684 | 930,201 | 225,483 | 19.5 | |
מרילנד | 687,049 | 599,860 | 87,189 | 12.7 | |
מיזורי | 1,182,012 | 1,067,081 | 114,931 | 9.7 | |
וושינגטון די. סי.[hebrew 4] | 75,080 | 71,985 | 3,185 | 4.4 | |
דלאוור | 112,216 | 110,418 | 1,798 | 1.6 | |
ניו ג'רזי | 672,035 | 672,017 | 18[18]–43[19][hebrew 5] | <1 | |
ניו יורק | 3,880,735 | 3,880,735 | 0 | 0 | |
פנסילבניה | 2,906,215 | 2,906,215 | 0 | 0 | |
אוהיו | 2,339,511 | 2,339,511 | 0 | 0 | |
אילינוי | 1,711,951 | 1,711,951 | 0[hebrew 6] | 0 | |
אינדיאנה | 1,350,428 | 1,350,428 | 0 | 0 | |
מסצ'וסטס | 1,231,066 | 1,231,066 | 0 | 0 | |
ויסקונסין | 775,881 | 775,881 | 0 | 0 | |
מישיגן | 749,113 | 749,113 | 0 | 0 | |
איווה | 674,913 | 674,913 | 0 | 0 | |
מיין[hebrew 7] | 628,279 | 628,279 | 0 | 0 | |
קונטיקט | 460,147 | 460,147 | 0 | 0 | |
קליפורניה[hebrew 8] | 379,994 | 379,994 | 0 | 0 | |
ניו המפשיר | 326,073 | 326,073 | 0 | 0 | |
ורמונט | 315,098 | 315,098 | 0 | 0 | |
רוד איילנד | 174,620 | 174,620 | 0 | 0 | |
מינסוטה | 172,023 | 172,023 | 0 | 0 | |
אורגון[hebrew 9] | 52,465 | 52,465 | 0 | 0 |
95% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית התגוררה במדינות הדרום, והיוותה כשליש מהאוכלוסייה באזורים אלה (לעומת אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בצפונה של ארצות הברית, שהתרכזו במיוחד בערים הגדולות כגון ניו יורק ופילדלפיה). עובדה זו הגבירה את הפחד משחרור עבדים בדרום.[23]
לפי ההיסטוריונית צ'נדרה מאנינג, גם חיילי האיחוד וגם חיילי הקונפדרציה, שלחמו בפועל, האמינו כי העבדות היא הסיבה למלחמת האזרחים. רובם של חיילי הקונפדרציה לחמו כדי להגן על העבדות, אותה ראו כחלק אינטגרלי מהכלכלה והתרבות בדרום. חיילי האיחוד האמינו כי הסיבה האמיתית למלחמה היא הבאה לשחרור העבדים. למרות זאת, רבים מחיילי האיחוד לא אימצו את הרעיון של הקזת דמם למען העבדים האפרו-אמריקנים, אותם ראו כנחותים. מחקרה של מאנינג כלל קריאה של עלוני מחנות צבא, והתכתבויות בין חיילים לבני משפחותיהם במהלך מלחמת האזרחים. מאנינג מציינת כי הוויכוח העיקרי בין מדינות הקונפדרציה על הפרישה לא היה על זכויותיהן כמדינות, אלא על "כוחו של הממשל הפדרלי להשפיע על מוסד העבדות, ובמיוחד על ההגבלות על צירופן של טריטוריות חדשות".[24]
העימות לגבי העבדות במערב
ארצות הברית התפשטה בהדרגה צפונה, דרומה ובעיקר מערבה במהלך המאה ה-19. מלבד הטריטוריה הצפון-מערבית במערב התיכון, שכל המדינות שהתפתחו ממנה היו חופשיות, רכישת לואיזיאנה ב-1803, הסכם 1818, הסכם אדמס-אוניס ב-1819, שהוביל לרכישת מערב פלורידה ולהסדרה של חלק מהסכסוכים הטריטורייליים עם ספרד, סיפוח טקסס (אנ') ב-1845, ומלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) – כל אלו בישרו על הרחבת האיחוד והפוטנציאל להצטרפות מדינות חדשות. התפתחות זו הציתה מחדש את העימות בנושא העבדות, שכן כל אחד מהצדדים למחלוקת הבין שעתיד העבדות במדינות שיצטרפו ישפיע על מאזן הכוחות בין נציגי מדינות חופשיות לנציגי מדינות עבדים בקונגרס של ארצות הברית. מניעת התפשטות העבדות למערב הייתה המטרה של מפלגת האדמה החופשית (Free Soil Party) שפעלה בשנים 1848–1854 והתמזגה לתוך המפלגה הרפובליקנית.[hebrew 10] למטרה זו היו שותפים גם תנועות אחרות בצפון. רבים בצפון ראו מאבק זה כהתנגדות ל"כוח העבדות" – השליטה של בעלי עבדים בפוליטיקה הלאומית – וכחיוני להתפתחות מערכת כלכלית שמבוססת על עבודה חופשית ומאפשרת לעובדים לבנים להיות עצמאיים ולהשיג ניידות חברתית. מנגד, בדרום ההתנגדות להתפשטות העבדות למערב נתפסה כניסיון להביא בסופו של דבר לחיסול מוחלט של העבדות.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות להגיע לפשרה בנושא. פשרת מיזורי מ-1820 הייתה ניסיון ליצור מאזן כוחות בין הצדדים. במסגרתה, מיין הצטפרה לאיחוד כמדינה חופשית ומיזורי הצטרפה כמדינת עבדים, ונקבע שהמדינות שבתחום שנוסף כתוצאה מרכישת לואיזינה מצפון לקו הרוחב 36°30′ צפון עבדות לא תהיה חוקית (למעט החלקים של מיזורי עצמה שמצפון לקו זה). הדיון שהוביל לפשרה החל ב-1819 והוא הצית ויכוח עז לגבי עתידה של העבדות, שנמשך עד 1821. במהלך דיון זה החלה להתגבש אידאולוגיה סדורה יותר של תומכי העבדות.[25] חלקים מהאמריקאים, ביניהם ג'פרסון, ראו בפשרה מעין "הכנה" לעימות שעשוי לפרק את האיחוד על ידי יצירה של קו גאוגרפי יציב בין שני אזורים עם תפיסת עולם, כלכלה ואורח חיים שונה. אולם, רבים, בעיקר בצפון, התייחסו לפשרה כאל "הסכם קדוש",[hebrew 11][12] ובעקבותיה נוצר הנוהג של שמירת האיזון בקונגרס על ידי קבלתן של מדינות חדשות לאיחוד בזוגות, כאשר בכל פעם מתקבלת מדינת עבדים ומדינה חופשית.
סיפוח טקסס וארגון הטריטוריות שבעקבות המלחמה עם מקסיקו והסכם גואדלופה אידלגו עברו לארצות הברית[hebrew 12] איימו להצית מחדש את העימות בנושא עתיד העבדות. ההסכם עם מקסיקו ותוואי הגבול נקבעו לאחר מאבק מריר בין תומכי ומתנגדי העבדות בקונגרס, כאשר התומכים רצו לספח כמה שיותר שטח ממקסיקו, שלפיהם היה עתיד להפוך למדינות שבהן תותר העבדות, בדומה לטקסס. נגד חזון זה של תומכי העבדות בדרום עמדו מתנגדי עבדות בקונגרס כמו גם מתיישבים אמריקאים בחלק מהטריטוריות שסופחו.[28] ניסיון לאסור לחלוטין על עבדות בשטח שנכבש מצפון מקסיקו, הידוע כתנאי וילמוט (Wilmot Proviso), נכשל בסנאט, וכך נכשלו גם ניסיונות לקבוע את המשך קו רוחב 36°30′ עד לאוקיינוס השקט כגבול בין מדינות עבדים למדינות חופשיות. עם זאת, פשרת 1850, שהסדירה חלק מהמחלוקות בנוגע שטחים אלה, נתפסה כהמשך הקו של פשרת מיזורי, אף שהיא חרגה ממנו בנושאים מסוימים, וכך מנעה למשך שנים בודדות את התפרצות העימות האלים. טקסס התקבלה כמדינת עבדים עצומה בשטחה ב-1845; גבולה הצפוני נקבע כקו רוחב 36°30′. קליפורניה התקבלה ב-1850, כחלק מהפשרה, כמדינה חופשית.[hebrew 13] בטריטוריות של יוטה וניו מקסיקו (שתיהן בשטחים נרחבים מהמדינות יוטה וניו מקסיקו שהתקבלו ב-1896 ו-1912 בהתאמה) לא נקבע עתיד העבדות על ידי הקונגרס, כך שההנחה הייתה שהוא ייקבע בטריטוריות אלה על ידי המתיישבים. אף על פי שההחלטות לגבי קליפורניה, יוטה וניו מקסיקו לא התחשבו בקו רוחב 36°30′, הבט זה של הפשרה לא נתפס בהכרח כסותר את פשרת מיזורי, שכן הטריטוריות האלו לא היו חלק מרכישת לואיזיאנה.
כחלק מפשרת 1850 התקבל חוק העבד הנמלט שדרש כי עבדים נמלטים שייתפסו במדינות חופשיות יוחזרו לבעליהם. החוק "אוזן" על ידי איסור על סחר בעבדים בוושינגטון די. סי. (מבלי לאסור על החזקת עבדים בבירה), אך הוא עורר מחלוקת רבה, שהפכה בהמשך לאחד הנושאים שסביבם התלכדו מחנות יריבים. לשם אכיפת החוק הוקמו יחידות מיוחדות של לוכדי עבדים בכל ארצות הברית. החוק העלה את חמת אפם של הצפוניים מתנגדי העבדות ופעל לייצג אינטרסים של דרומיים שרצו למנוע את בריחת עבדיהם. מאז חוק ביטול העבדות 1833, האימפריה הבריטית אסרה על קיום העבדות בכל מושבותיה ולכן עבדים נמלטים רבים ברחו מהדרום צפונה עד למושבות הבריטיות בקנדה. תושבים צפוניים הקימו על דעת עצמם את מסילת הרכבת המחתרתית על מנת להבריח עבדים נמלטים לקנדה.[30]
חוק קנזס–נברסקה משנת 1854 ביטל למעשה את פשרת מיזורי והצית מחדש את העימות בנושא העבדות. החוק כונן את טריטוריות קנזס ונברסקה (שתי הטריטוריות היו גדולות יותר מהמדינות קנזס ונברסקה שנוצרו ב-1861 ו-1867 בהתאמה) וקבע שעתיד העבדות בהן ייקבע על פי החלטתן הריבונית של כל אחת מהמדינות שייווצרו, על אף ששתי הטריטוריות, שהיו בשטח שנרכש ברכישת לואיזיאנה, נמצאו מצפון לקו רוחב 36°30′. בקנזס ובחלקים ממיזורי העימות בנושא העבדות הפך לסכסוך אלים, שמכונה קנזס המדממת. העימות בקנזס כלל עשרות רציחות פוליטיות, מקרים חמורים של הצתה וחבלה ברכוש ומקרים של הונאת בחירות.
חוק קנזס–נברסקה סייע לגיבוש כוח פוליטי מאוחד יותר של מתנגדי עבדות בצפון. המפלגה הוויגית, שהייתה מפולגת בעניין עתיד העבדות, החלה לאבד מכוחה כבר בתחילת שנות ה-50. הקו הפשרני שנקט הנשיא הוויגי מילרד פילמור לא קסם למצביעים, והמפלגה נחלה מפלה מוחצת בבחירות לנשיאות בשנת 1952.[31] לאחר חקיקת חוק קנזס–נברסקה, המפלגה התמוססה לחלוטין, והמפלגה הרפובליקנית, שנוסדה על ידי מתנגדי החוק, תפסה את מקומה.[hebrew 14][32]
גם כוחה של המפלגה הדמוקרטית החל להתערער, בין השאר משום שחלק מהפוליטיקאים דמוקרטים בצפון העדיפו שלא לצדד באופן ברור בדרישות מדינות העבדים הדרומיות או להתנגד להן, בעוד שהדמוקרטים בדרום ציפו מהממשל לתמוך בעמדתם ללא סייג. הנשיא הדמוקרטי פרנקלין פירס ניסה להטוות גישת ביניים שהתמקדה בזכותן של המדינות להחליט בעצמן על עתיד העבדות, אך הוא התקשה לאחד את מפלגתו בנושא עתיד העבדות ובנושאים אחרים. כשהגיעה העת להצביע על חוק קנזס–נברסקה, 45 נציגים דמוקרטים בבית הנבחרים – שניים ממדינות דרומיות והשאר מהצפון – הצביעו נגדו, והוא עבר רק בזכות תמיכתם של 13 נציגים וויגים מהדרום.[33] בבחירות האמצע של 1854, הדמוקרטים איבדו את השליטה בבית הנבחרים. כשלא ניתן היה להתעלם יותר מ"קנזס המדממת", מדיניותו של פירס נטתה בבירור לטובת תומכי העבדות. הוא שמע ממושל הטריטוריה הראשון, אנדרו רידר (אנ'), על כך שהבחירות שנערכו בטריטוריה הוטו, ולמעשה נגנבו, על ידי פולשים חמושים ממיזורי השכנה, אך נזף בו על כך שהוא אינו מגנה נחרצות את מתנגדי העבדות. הרשות המחוקקת שכוננה בעקבות הבחירות העבירה שורה של חוקים שלמעשה הוציאו על התנגדות לעבדות מחוץ לחוק. פירס פיטר בהמשך את רידר ומינה במקומו את וילסון שאנון שתמך בעבדות באופן ברור. מתנגדי העבדות ניסו לכונן ממשלה מקבילה, שהציעה את חוקת טופקה (אנ') שלפיה קנזס תהיה מדינה חופשית מעבדות. בינואר 1956 שלח פירס מסר לקונגרס, שבו הוא גינה את החוקה המוצעת והתייחס אליה כאל ניסיון הפיכה.[34] גם בתחום מדיניות החוץ, הממשל הדמוקרטי של פירס לא הצליח להתחמק מהעימות לגבי עתיד העבדות בטריטוריות. הצעות לרכישה או כיבוש של קובה מספרד נתמכו על ידי תומכי העבדות, שקיוו שקובה תהפוך למדינת עבדים, ונשללו על ידי מתנגדי העבדות מאותה סיבה.[35] כשפורסם מנשר אוסטנד (Ostend Manifesto), שקרא לסיפוח של קובה ברכישה או במלחמה, הוא נתפס כניסיון לחזק את מדינות העבדים. הפילוג בציבור בנוגע להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות הוביל לכישלון הניסיונות של פירס להרחיב את הטריטוריה שבשליטת ארצות הברית.[36]
אברהם לינקולן, שבתחילת שנות ה-50 היה פוליטיקאי מקומי ויחסית עלום באילינוי החל להתבלט כנציג מובהק של מתנגדי העבדות. לפני 1854, לינקולן התנגד להתרחבות העבדות, אך דבריו הפומביים התמקדו בנושאים כלכליים והוא סבר שנושא העבדות לא מהווה מצע יעיל לגיבוש כוח פוליטי נגד הדמוקרטים; אחרי החקיקה הוא החל להתבטא באופן ישיר ונוקב בנושא העבדות – נאומו ב-16 באוקטובר 1854 היה תחילתה של מגמה זו – ולקבל תשומת לב לאומית.[hebrew 15] הבולטות של לינקולן התחזקה בין השאר משום שמדינתו, אילינוי, הפכה בעצמה למוקד של עימות פוליטי בין תומכי העבדות, שנמצאו בעיקר בדרום המדינה, לבין מתנגדי העבדות בצפון הצומח של המדינה.[38] בנאום הבית המחולק שנשא בספרינגפילד שבאילינוי, הביע לינקולן את רצונו ש"המתנגדים לעבדות יאסרו התפשטות נוספת שלה, ויגבילו אותה למקומות בהם הדעה הציבורית תנוח בשל האמונה כי העבדות נמצאת במסלול של הכחדה מוחלטת".[39][40][41] גם הדרום וגם הצפון הניחו כי אם לא תורחב העבדות היא תדעך ותיפסק.[42][43]
נושא התפשטות ועתיד העבדות היה הנושא המרכזי בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1856. המועמד הרפובליקני, ג'ון פרימונט, הוצג כתומך של פשרת מיזורי ומתנגד של חוק קנזס–נברסקה. הוא לא קרא לביטול העבדות בדרום, אך הרפובליקנים מחו כנגד "כוח העבדות" (Slave Power) – הטענה שקבוצה קטנה של בעלי עבדים עשירים מהדרום מחזיקים בכוח פוליטי שמקנה להם שליטה בפוליטיקה הפדרלית ושיש להתנגד לכוח זה על ידי מניעת התפשטות העבדות. ג'יימס ביוקנן הדמוקרטי זכה בבחירות, שבהן התמודד גם הנשיא לשעבר מילרד פילמור, כנציג מפלגת אלו שאינם יודעים דבר. עם זאת, ההצלחה היחסית של הרפובליקנים בצפון סימנה האפשרות לניצחון רפובליקני בעתיד.[44]
יומיים לאחר שהושבע ביוקנן כנשיא פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. בחוות דעתו קבע רוג'ר טוני שהחוקה לא מאפשרת הענקת אזרחות לאפרו-אמריקאים ולכן הם לא יכולים להנות מהזכויות וההגנות שהחוקה מעניקה לאזרחים. מעבר לקביעה זו, בית המשפט קבע גם שפשרת מיזורי אינה חוקתית, משום שלקונגרס אין סמכות לקבוע שעבדות אינה חוקית בטריטוריות. חלק מהדמוקרטים סברו שפסק הדין יביא לדעיכת המאבק לגבי עתיד העבדות. ביוקנן עצמו ניסה להשפיע על בית המשפט העליון לקבל החלטה רחבה, ככל הנראה מתוך תקווה זו.[45] בפועל, פסק הדין חידד והחמיר את המאבק בנושא עתיד העבדות.
כמו פירס לפניו, ביוקנן ניסה להשקיט את המאבק בקנזס, תוך צידוד בתומכי העבדות. פעולותיו של ג'ון בראון – ביניהן הפשיטה על הנשקייה בהרפרס פרי – ומותו זכו לסיקור לאומי, והמאבק המשיך להוות סמל למאבק גדול יותר על עתיד העבדות והעל התפשטותה. ביוקנן חשב שתמיכה בבעלי העבדים הכרחית על מנת לשמור על האיחוד. הוא תמך בחוקת לקומפטון, שהגדירה את קנזס כמדינת עבדים, אך רבים מהדמוקרטים בצפון, כולל הפוליטיקאי המשפיע מאילינוי, סטיבן דאגלס, התנגדו לה. המאבק בין ביוקנן לדאגלס האיץ את פיצול המפלגה הדמוקרטית בין "דמוקרטים צפוניים" ל"דמוקרטים דרומיים". דאגלס, שהיה הארכיטקט של חוק קנזס–נברסקה, היה למנהיג הפלג הצפוני במפלגה, והעימותים בינו לבין אברהם לינקולן בנושא עתיד העבדות סייעו להפיכתו של לינקולן לדמות ציבורית בעלת נוכחות לאומית. בבחירות ב-1960 לא הצליחה המפלגה הדמוקרטית להציג מועמד יחיד שייצג הן את חבריה בדרום והן חבריה בצפון.[46]
השקפות עולם ואידאולוגיה
הדיון לגבי עתיד העבדות התבסס בין השאר על השקפות מוסריות ופוליטיות לגבי מוסד העבדות עצמו, אידאולוגיות וערכים שונים, ועל פי חלק מההיסטוריונים גם על הבדלים תרבותיים בין הצפון לדרום.
תאוריית שתי הציוויליזציות
כ-25 שנים לפני המלחמה, המחבר הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל טען בספרו הדמוקרטיה באמריקה שהעבדות מהווה חריג בחברה הדמוקרטית האמריקאית, ושבעקבותיה נוצרת בדרום ארצות הברית תרבות וערכים שונים המבוססים על מצב חברתי מעין-אריסטוקרטי או פאודלי ועל האופי השונה של עבודה בחברת עבדים לעומת עבודה מבוססת שכר. ערב המלחמה, ויליאם סיוארד נתן ביטוי פומבי לרעיון זה, לפיו ארצות הברית נעה לעבר קונפליקט בלתי נמנע הנובע מקיומן של תרבויות מובחנות ונפרדות. לדבריו ההתנגשות בין המחנות היא "קונפליקט בלתי ניתן לריסון כוחות מנוגדים וחזקים, ומשמעותו שארצות הברית חייהת להפוך, ובמוקדם או מאוחר תהפוך, או לאומה שכולה בעלי עבדים או לאומה שמבוססת כולה על עבודה חופשית".[47] לאחר המלחמה ובתחילת המאה ה-20, גישה זו זכתה לפופולריות בהיסטוריוגרפיה של הגורמים למלחמה. כך למשל, אדוארד צ'נינג כתב בכרך השישי (1925) של ספרו המשפיע "היסטוריה של ארצות הברית" ש"עד אמצע המאה נוצרו בארצות, שתי צורות ארגון חברתי מובחנות התפתחו בארצות הברית, האחת בדרום והאחרת בצפון".[48] ג'יימס טראסלו אדמס כתב בספרו "האפוס של אמריקה" ש"העובדה היא שבתוך האחדות הפוליטית והגאוגרפית שתי צורות מנוגדות ואנטגוניסטיות של ציוויליזציה, אך באותו הזמן גורמים רבים ורבי-עוצמה הכתיבו שחייבת להיות אחידות של המצב ושל השקפת העולם".[49] אדמס ואחרים טענו כי תהליכי מודרניזציה, כמו התפתחות מסילות הרכבת, הטלגרף ומוביליות גוברת של האוכלוסייה יצרו הכרח לאחדות בין שתי ציוויליזציות שהתפתחו בכיוונים שונים בעקבות ההבדל בין כלכלת עבדים לבין כלכלה עם שוק עבודה חופשי.[50] חלק מההיסטוריונים פיתחו גישה אפולוגטית (המכונה "Lost Cause of the Confederacy" (אנ')), שנטתה לפאר את הערכים והשקפת העולם של אנשי הדרום ערב המלחמה. במחצית השנייה של המאה ה-20 היסטוריונים דחו את גישת ה-Lost Cause ועידנו טענות לגבי הפיצול התרבותי בין הצפון לדרום. למשל, בספרו The Impending Crisis ההיסטוריון דייוויד מ. פוטר דחה לחלוטין את ההסבר התרבותי למלחמה,[51] וטען שהסכסוך הפוליטי במהותו נוצר "על רקע של הומוגניות בסיסית, עקרונות משותפים, מדיניות של אינטגרציה, אחדות גוברת, צמיחה מהירה של הרפובליקה ונאמנות לאומית חזקה".[52]
ערך העבודה וההתנגדות ל"כוח העבדות"
ההיסטוריון אריק פונר טען בספרו Free Soil, Free Labor, Free Men משנת 1970, שהמפלגה הרפובליקנית שנוצרה בצפון הייתה קואליציה של גישות שונות שהמכנה המשותף להן הוא המחויבות לאידאולוגיה של "עבודה חופשית". לפי פונר, אידאולוגיה זו התבססה על הרעיון שעבודה חופשית עדיפה כלכלית וחברתית על פני כלכלת עבדים, ושהייחודיות של החברה בצפון היא ההזדמנות שהיא מציעה לעובדים בשכר להפוך לאנשים עצמאיים בעלי קניין.[53] בעוד שכלכלה המבוססת על עבודה חופשית מעודדת יוזמה, חריצות והשכלה שמאפשרות מוביליות חברתית וקידמה, כלכלת העבדים בדרום מעודדת, גם אצל העבדים וגם אצל בעליהם ואנשי החברה הלבנה הכללית, עצלות, בורות וסלידה מהעבודה עצמה.[54] בנוסף, רפובליקנים האמינו בקיומו של "כוח העבדות" (Slave Power) – קנוניה של בעלי עבדים שתפסו את השליטה על הממשל הפדרלי וביקשו לעוות את החוקה למטרותיהם. במצב זה, לפי אמונתם, שתי ציבליזציות מתחרות ומנוגדות התחרו על השליטה במערכת הפוליטית.[55]
אידאולוגיה זו מסבירה מדוע הרפובליקנים התנגדו באופן כה נחרץ להתפשטות העבדות. לפי פונר, "בלתי אפשרי להבין את עוצמת ההתנגדות של הרפובליקנית להתפשטות העבדות למערב מבלי לקחת בחשבון את הדימוי שהם שיוו לחברה הדרומית וכן את אמונתם שהאדמה החופשית במערב מספקת ביטחון להמשך המוביליות החברתית בצפון".[56] כחלק מהמאבק למען עבודה חופשית במערב, דרשו מתנגדי העבדות את העברתו של חוק שיאפשר לאיכרים חופשיים (Yeomen) לקבל נחלות גדולות במערב מתוך האדמות שהיו בחזקת הממשל (Homestead Act). הצעות חוק כאלו קסמו לדמוקרטים צפוניים ולאנשי מפלגת האדמה החופשית, בין השאר משום שהם התאימו לאידאולוגיה של עבודה חופשית וכן לאידאולוגיה האגררית שראתה האורח החיים של חקלאים עצמאיים בסיס למידה טובה אזרחית ולכינונה של חברה רפובליקנית אידיאלית. תומכי העבדות מצדם התנגדו לחוקים אלה והצליחו לבלום את קבלתם. חששם היה שקבלת הצעות החוק תעודד התיישבות של זרים ושל מתנגדי עבדות במערב.[57]
המרכיבים של הקואליציה הרפובליקנית כללו קבוצות עם אינטרסים שונים והשקפות עולם שונות לגבי הפתרון לבעיית העבדות, היחס להבדלים בין הגזעים, לנייטיביזם ולנושאים נוספים; אידאולוגיית העבודה החופשית הייתה מצע שאיפשר לגורמים אלו להתאחד לפעולה קולקטיבית.[55] חלק מהקואליציה הרפובליקנית נימק את התנגדותו לעבדות במונחים של התנגדות מוסרית עקרונית למוסד העבדות, לאפליה של שחורים ולמצבם בדרום; אך בעיני רבים בצפון גישה זו נחשבה לרדיקלית מדי, וערכה של העבודה החופשית, עבור אזרחים לבנים, היווה עבור רפובליקנים "מתונים" ו"שמרנים" את מרכז הכובד האידאולוגי. חלק ממתנגדי העבדות שהגיעו מתוך הפלג הצפוני של המפלגה הדמוקרטית וחלק ניכר מהרפובליקנים במדינות הגבול, כגון קסיוס קליי (אנ') ומשפחת בלייר ממיזורי[hebrew 16] ראו עצמם כממשיכי דרכו של אנדרו ג'קסון ואימצו אידאולוגיה שלפיה ההתנגדות לעבדות בדרום נובעת ממאבק בין מעמד העובדים והעניים הלבנים למעמד בעלי ההון האריסטוקרטי, שמרכז כוחו הוא בעלי העבדים בדרום; הם התעקשו שהמאבק נגד העבדות נועד להגן על עובדים לבנים מכוח העבדות ואינו מאבק למען עתידם של העבדים השחורים.[58] מנהיגים רדיקליים יותר הכירו בצורך ליצור קואליציה עם מתנגדי העבדות המתונים והשמרנים. סלמון צ'ייס, שהיה דמות מפתח בגיבוש פרשנות מחודשת לחוקת ארצות הברית – הרעיון שהאבות המייסדים התנגדו נחרצות לעבדות וקיוו להכחדתה – ובעצמו ביסס את התנגדותו לעבדות על נימוקים מוסריים ודתיים, פיתח את הרעיון שההתנגדות לעבדות אינה מחייבת שאיפה לביטול מיידי של העבדות בכל מקום, אלא כוללת גם את אלו ששואפים רק לשחרר את הממשל משליטת "כוח העבדות".[59]
במקביל להתפתחות גישה אידאולוגית זו בצפון, התפתחה גישה הופכית בדרום, וכל אחת מהאידאולוגיות הגיבה לשנייה וביקרה אותה. האידאולוגיה הדרומית ביקרה את הטענה שעבודה חופשית מאפשרת ניידות חברתית ועצמאות כלכלית למעמדות הנמוכים, ותחת זאת טענה כי כי קיים קונפליקט קבוע בכל חברה בין מעמד נמוך למעמד מערכת חברתית. הסנאטור מקרוליינה הדרומית ג'יימס הנרי האמונד (אנ'), שהיה הבעלים של כ-300 עבדים, ייצג את הגישה הזו בנאום מפורסם בסנאט ב-4 במרץ 1858 (באותו נאום האמונד השתמש בביטוי King Cotton, שהפך לפופולרי בעקבותיו). הוא טען שבכל חברה חייב להיות מעמד שיבצע את העבודות הבזויות והמפרכות ושמעמד זה מהווה את היסוד (mudsill) של בניין החברה כולה.[hebrew 17] האינטלקטואל הדרומי ג'ורג' פיציו (אנ') פיתח תאוריה דומה, לפיה "לכל מבנה חברתי חייב להיות מצע תחתון". בחברה ה"חופשית" מצע זה, העניים הבורים, סובלים כל העת מכובד המשקל של המעמדות הגבוהים יותר שמדכאים אותם, בעוד שבדרום, שבו המצע התחתון הוא העבדים, נמצא לבעיה זו פתרון – האדון דואג לצורכיהם של עבדיו מתוך תחושת חובה, רגשותיו, והאינטרסים שלו. האידאולוגיה של פיציו ואחרים בדרום ביקרה את החברה הצפונית, שמתוך אמונה עיוורת ברעיונות הכלכלה הקלאסית וערכים ליברליים מקדמת מטריאליזם, אינדיבידואליזם, אנוכיות וחמדנות.[60] לצד גישות אלו, פוליטיקאים וכותבים אחרים בדרום אימצו את רעיונות העבודה החופשית, השוק החופשי ועיקרון הלסה פר. ההיסטוריון ג'יימס ל. יוסטון טען שרעיונות כגון אלו של פיציו היו שוליים יחסית, ומרבית אנשי הדרום אימצו ערכים דומים לאלה שאימצו מתנגדי העבדות בצפון. לפי יוסטון, הנימוק של מרבית הדרומיים לכלכלת העבדים לא התבסס על דחיית השוק החופשי, אלא על הטענה הגזענית שהעבדים האפריקאים הם "אדם נחות", שנועד באופן טבעי לעבדות ולא יכול להשתתף בשוק. כיוון שאנשי הדרום ראו בעבדים צורה של רכוש, הם החשיבו בעלות עבדים כאמצעי לניידות חברתית.[61] ההיסטוריון ג'ון פטריק דיילי כתב שבתגובה לביקורת מצפון על כלכלת העבדים, מרבית האוונגליסטים בדרום פיתחו אידאולוגיה שלפיה עבדות היא סוג של עבודה חופשית: "על אף שכמה אינטלקטואלים תומכי עבדות פיתחו בשנות ה-50 ביקורת של עבודה חופשית והציגו טיעונים מופשטים לתמיכה בעבדות, הטיעון הדומיננטי בעד עבדות בדרום התייחס לעבדות כשקולה לעבודה חופשית".[62]
התנועה לביטול העבדות והחשש משוויון גזעי
- ערך מורחב – התנועה לביטול העבדות
במחצית הראשונה של המאה ה-19 התנועה לביטול העבדות ("אבולישניזם") בארצות הברית נחשבה לרדיקלית, וחלק קטן מהמתנגדים להתפשטות העבדות ומבקריה האמין שהפתרון הוא ביטול מיידי של העבדות בכל רחבי האיחוד. על פי ג'ון סטאופר, לאחר פשרת מיזורי החלה להופיע ביתר שאת תנועה לביטול מיידי של העבדות, אך "בניגוד לפופולריות של התנועה המוקדמת יותר לביטול הדרגתי, התנועה לביטול מיידי נותרה מיעוט קטנטן עד לערב מלחמת האזרחים".[63] עם זאת, חלק מההיסטוריונים סבורים שלתנועה הייתה השפעה חשובה על עיצוב נקודת המבט של ציבור רחב יותר בצפון. אנדרו דלבנקו (אנ') כתב על התנועה שהיא דוגמה לתופעה חוזרת ההיסטוריה האמריקאית, "מיעוט נחרץ שיוצא, כנגד כל הסיכויים, במטרה לפטור את העולם ממה שהוא מחשיב לרשע ברור ומושרש.[64] על פי אריק פונר, התנועה לביטול העבדות הייתה התנועה הראשונה בתולדות ארצות הברית שבמסגרתה שחורים ולבנים שיתפו פעולה והראשונה שטענה לקשר ישיר בין עבדות לגזענות; ובעוד שרפובליקנים "מתונים" כגון אברהם לינקולן ביקשו לבדל את עצמם מהתנועה, הרעיונות שאנשי התנועה קידמו – כולל פרשנות חדשה של הכרזת העצמאות והחוקה, מתן משמעות חדשה לאידיאלים כגון חירות הפרט, קהילה פוליטית, וזכויות האזרח, והתנגדותם לגישת ה"קולוניאליזציה" שלפיה הפתרון לבעיית העבדות היא יישוב מחדש של שחורים במקומות אחרים בעולם – השפיעו על תפיסת העולם של לינקולן עצמו ורפובליקנים מתונים אחרים.[65]
ההיסטוריונית אליזבת ורון (אנ') טוענת שלתנועה לביטול העבדות היה תפקיד חשוב ביצירת שיח פוליטי ורטוריקה של אי-אחדות (disunion). התנועה לא "גרמה" למלחמת האזרחים, שכן הגורם למלחמה היה העבדות עצמה, ולא הפכה את המלחמה לבלתי-נמנעת, אך היא "הייתה יותר מקטליזטור לעימות פוליטי – היא הייתה חלק אינטגרלי מהמסלול שבו התקדם העימות".[66] לטענתה, בעוד שרוב הפוליטיקאים בצפון, וגם חברי התנועה עצמה, שאפו לבדל את התנועה לביטול מיידי של העבדות בכל מקום מגישות שביקשו שינוי הדרגתי או התמקדו רק בהתפשטות העבדות למערב, תומכי העבדות הם אלו שדאגו כל העת להציב את התנועה לביטול מיידי בראש סדר היום והגזימו בתיאור כוחה. בכך הם קידמו את שיח הפילוג ואת התמיכה בפרישה.[67]
התנועה לביטול העבדות הייתה בעצמה קואליציה, שכללה שחורים שהתנגדו לאמנציפציה הדרגתית ולתוכניות "קולוניאליזציה" של שחורים במקומות אחרים העולם ולבנים אוונגליסטים ופרפקציוניסטים (אנ'). מתוך גישה זו חלק מאנשי התנועה שאפו לא רק לביטול מיידי של העבדות, אלא גם לשוויון גזעי. דוגמה לכך היא המאבק נגד הפרדה גזעית בבוסטון בשנות ה-40 של המאה ה-19.[68] ויליאם לויד גאריסון (אנ'), עורך עיתון "הליברייטור" ואחד מהבולטים שבאנשי התנועה הלבנים, שרף ביום העצמאות ה-78 של ארצות הברית עותק של חוקת ארצות הברית והכריז שהצהרת העצמאות של ארצות הברית "היא לא הצהרה על שוויון ברכוש, כוח גופני או יופי, התפתחות אינטלקטואלית או מוסרית, כוח תעשייתי או כושר המצאה, אלא שוויון של זכויות – לא של גזע אחד, אלא של כל הגזעים".[69] עם זאת, מרבית האוכלוסייה בצפון לא התייחסה לשוויון בין הגזעים כמטרה לגיטימית, ולפני המלחמה גם אישים שהתנגדו לעבדות התנגדו על פי רוב לשוויון. לינקולן אמר בעימות הרביעי במסגרת עימותי לינקולן-דאגלס: "אומר שאני לא, ואף פעם לא אהיה, בעד קידום שוויון חברתי ופוליטי, מכל צורה שהיא, של הגזע הלבן והגזע השחור – שאני לא, ואף פעם לא הייתי, בעד הפיכתם של שחורים למצביעים או מושבעים, וכן לא להסמיכם להחזיק במשרות ציבוריות, ולא להינשא עם בני זוג לבנים".[70] גם בתוך התנועה לביטול העבדות הייתה אמביוולנטיות לגבי שאלת השוויון בין הגזעים.[71] דברים אלו תאמו את הדעה הדומיננטית בצפון ערב המלחמה, שהתנגדה לעבדות לא בגלל מה שהיא עושה לעבדים אלא בגלל הכוח שהיא נותנת לבעליהם. באותו הזמן, בדרום היה חשש גובר מעתיד היחסים בין הגזעים ומהצעות רדיקליות לשוויון.[72] החשש משוויון גזעי הופיע בהצהרות הפרישה של חלק מהמדינות בדרום.[73][74]
החל משנות ה-30 של המאה ה-19, סירב ראש שירות הדואר של ארצות הברית להעביר לדרום דברי דואר שהכילו פרסומים בנושא שחרור מעבדות. מורים מהצפון שנחשדו בקשרים עם התנועה לשחרור מעבדות גורשו מהדרום, ודברי ספרות מטעם תנועה זו נאסרו לפרסום. דרומיים דחו את טענות הרפובליקנים כי הם אינם תומכי התנועה. הצפוניים הרגישו מאוימים אף הם, כדברי ההיסטוריון האמריקני אריק פונר, "הצפוניים הגיעו להשקפה כי העבדות מהווה אנטיתזה לחברה טובה, כמו גם איום על האינטרסים והערכים הבסיסיים שלהם".
נאמנות לאומית ופלגנות אזורית
היסטוריונים הציעו פרשנויות שנוגעות לשינויים בתפיסת הלאומיות, בעיקר בדרום ארצות הברית, כהצדקה אידיאולגית לפרישה מהאיחוד. במאה ה-20, הדגישו נרטיב לפיו פלגנות בדרום, המנוגדת ללאומיות "אחדותנית" בצפון, הייתה אחד הגרומים למלחמה. לפי נרטיב היסטוריוגרפי זה, לאומנות הייתה כוח חזק בתחילת המאה ה-19, עם דוברים מפורסמים כמו אנדרו ג'קסון ודניאל ובסטר; אך בעוד שכמעט כל הצפוניים תמכו באיחוד, הדרומיים היו מפוצלים בין אלה שהיו נאמנים לארצות הברית כולה ("אחדותנים"), ואלו שהיו נאמנים בעיקר לאזור הדרום ולאחר מכן לקונפדרציה. ההיסטוריון האמריקני סי. ואן וודווארד אמר ברוח זו, "חברת עבדים גדולה... גדלה ובאורח פלא פרחה בליבה של בורגנות מעמיקה ורפובליקה פוריטנית בחלקה. היא ויתרה על מקורותיה הבורגניים ובאופן מכאיב הצדיקה ופיתחה את מוסדותיה, חוקיותה, מופשטותה, והגנותיה הדתיות... כאשר המשבר הגיע היא בחרה להילחם. זה הוכח כמאבקה למוות של חברה, שנפלה בחורבות".[75] עלבונות לכבוד הדרומי כללו את הספר אוהל הדוד תום (1854) ואת הפשיטה של ג'ון בראון על נשקיית הארפרס פרי. כך, בעוד הדרום פנה ללאומנות דרומית, כיוונו גם מנהיגי הצפון לאידאולוגיות לאומניות, ודחו את הרעיון להתנתקות. מצע הרפובליקנים של שנת 1860 הזהיר כי פירוק האיחוד הוא בגידה ויהיה בלתי נסבל: "אנו מגנים את האיומים הללו של פירוד... כסותרים את העקרונות החיוניים של ממשל חופשי, ורואים כחובה לנזוף ולהשתיק איום זה לנצח".[76]
במאה ה-21, חלק מההיסטוריונים הסכימו לנרטיב זה, אך הדגישו שנרטיבים פלגניים בדרום החלו להתבסס רק בשנות ה-50 של המאה ה-19. בתחילת המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-40, אמריקאים לבנים בצפון ובדרום היו מאוחדים בתפיסה של האיחוד כאיחוד לאומי. תפיסה זו שירתה את המטרה של הרחבת האיחוד מערבה וחיזקה את אידאולוגיית הייעוד הגלוי, שלפיה האמריקאים הלבנים יועדו להתפשט מערבה עד האוקיינוס השקט ולהפיץ את בשורתם ברחבי היבשת. על אף שבדרום הייתה גם זהות אזורית, רוב גדול של הלבנים בדרום תמכו בזהות הלאומית שהייתה קשורה ברעיונות אלה. לפי ההיסטוריון ריצ'י ד. ווטסון, בשנות ה-30 "רוב גדול [של הדרומיים] היה לאומני מאוד ונאמן לאיחוד ולהתפשטותו. הלאומנות הקנאית הזו הייתה דומיננטית בפוליטיקה של הדרום במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19. דרומיים היו בין התומכים הלהוטים ביותר במלחמה עם מקסיקו, והם היו מאוחדים באמונתם שהאומה מיועדת לנוע מערבה לחופי האוקיינוס השקט".[77] תפיסה זו החלה להשתנות עם פשרת 1850 והאירועים האחרים בשנות ה-50, שנתפסו בדרום כתוקפנות של הצפון. בתוך שינוי זה החלה להתפתח מיתוס לאומי-אתני, שלפיו הלבנים בצפון היו בעיקרם צאצאים של פוריטנים סקסונים, בניגוד ללבנים בדרום, שהיו צאצאים של אריסטוקרטים נורמנים. לפי מיתוס זה, אנשי התרבות בדרום שיקפה את המוצא האצילי של תושביו, והם הפגינו מידות טובות כאומץ, כבוד אבירי, נדיבות וכדומה. עד 1860, מיתוס זה הפך להשקפת עולם דומיננטית ששימשה, מצד אחד, כהצדקה למוסד העבדות שבו לבנים אציליים כביכול שולטים בגזע שחור שאינו יכול לשלוט בעצמו, ומצד שני, כמענה לטענות של הצפון לגבי הברבריות של בעלי העבדים בדרום.[78][79]
חלק מהספרות ההיסטורית היא ביקורתית כלפי הטענה שהצפון נותר נאמן לאיחוד לאומי בעוד הדרום פיתח לאומנות נפרדת ששימשה בהצדקה לפרישה ופילוג. תחת טענה זאת, היסטוריונים ביקורתיים טענו היכולת של הצפון להציג את עצמו כנאמן לאיחוד היא תוצאה של עלייה בכוחו הפוליטי. ההיסטוריון דייוויד פוטר כתב ב-1962 כי "הצפוניים והדרומיים לא היו מובחנים אלה מאלה על ידי נאמנות יחידנית מצד אחד וריבוי נאמנויות מצד שני, כאילו האחד היה מונוגמי והשני פוליגמי. לשני הצדדים היו נאמנויות מרובות, ומה שהבחין ביניהם היה שהצד האחד, בהיותו הרוב, יכול היה לשמור על כל נאמנויותיו מתואמות, ולפיכך לא מפוצלות, בעוד שהצד השני, בהיותו מיעוט, לא יכול היה לשמור אותן מתואמות, והתוצאה הייתה שהתפתחו אצלו נאמנויות מפוצלות".[80] בדומה, ההיסטוריונית סוזן-מרי גרנט כתבה בשנת 2000 נגד התפיסה לפיה "האידאולוגיה הצפונית בתקופה שלפני המלחמה הייתה אמריקאית, לאומית באמת ותומכת באיחוד, בעוד שהאידאולוגיה הדרומית הייתה פלגנית לחלוטין והרסנית לאיחוד".[81] לטענתה הן בצפון והן בדרום התפתחו אידאולוגיות שהגדירו את הזהות האזורית כניגוד לזהות של האזור האחר ושאפו להפוך את הזהות האזורית לזהות לאומית. לפי גרנט, "האידאולוגיה הלאומית הצפונית הושתתה על הדימוי של הדרום בעיני הצפון בתקופה שלפני המלחמה... [אך] על אף שהלאומנות הצפונית, כמו זו הדרומית, התבססה על ניגוד לצד השני, הן בשאיפותיה והן בדאגותיה, האידאולוגיה הצפונית הלכה מעבר למה שניתן להגדיר כפלגנות. המפלגה הרפובליקנית בשנות ה-50 הייתה מעורבת בתהליך של בניין לאומי, ובמידה מסוימת הייתה גם התוצאה של תהליך זה, שבמסגרתו רעיון הלאומיות האמריקאית הפך מקושר לצפון באופן כללי ולמפלגה הרפובליקנית באופן פרטני".[82]
מחקרים נוספים מדגישים כי בניגוד לנרטיב לפיו הצפון היה נאמן לרעיון הלאומית והדרום פיתח אידאולוגיה של הפרדה, אינטקלטואלים ופוליטיקאים בדרום שאפו לפתח נרטיב לאומי שבבסיסו הגנה על מוסד העבדות. רוברט בונר טען כי בדרום היה מאמץ לנסח אידאולוגיה לאומית שלפיה כלכלת העבדים נמצאת בבסיס הלאומיות האמריקאית, ומוסד העבדות תואם לשאיפות הלאומיות להתפשטות, לאינטרס הלאומי ולזהות הלאומית האמריקאית. מתיו קארפ טען כי תומכי העבדות בדרום לא התנגדו לממשל הפדרלי באופן עקרוני, אלא ראו בו אמצעי לקידום מטרות אימפריאליות ולהגנה על מוסד העבדות. הדרומיים זיהו שאידאולוגיה זו נמצאת תחת מתקפה מצפון, ובסופו של דבר זיהו את תוצאת הבחירות של 1860 כתבוסה של תפיסתם הלאומית. מייקל וודס טען שסינתזה של מחקרים מהמאה ה-21, שהדגישו לאומיות דרומית ופלגנות צפונית, ולא רק את ההפך, מסייעת להסביר מדוע מלחמת האזרחים פרצה ב-1861 ולא לפני כן. אם הדרום היה תמיד מיעוט שדגל בפילוג והצפון הגן תמיד על לאומיות אמריקאית מאוחדת, הפרישה הייתה עשויה לקרות הרבה לפני 1861; אבל המלחמה פרצה רק ב-1861 כאשר "פלגנות בצפון הפכה לבעלת כוח מספיק כדי לערער את הלאומנות הדורמית".[83] לדבריו, המחקר מהמאה ה-21 מראה ששני הצדדים ייצגו תפיסות לאומיות שנאבקו על כוח הפוליטי, שהדרום היה הצד החלש יותר מבחינה מספרית, אבל הצליח לשמור על כוחו בעזרת הסדרים חוקתיים כמו פשרת שלוש-החמישיות, ושכאשר הפרויקט הדרומי הובס פוליטית, בין השאר משום שהצלחת הדרום עוררה פלגנות בצפון, האידאולוגיה הדרומית הלאומית קרסה וקולות הפילוג בדרום גברו.[84]
סוגיית העבדים הנמלטים ופסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
כחלק מפשרת 1850 עבר חוק העבד הנמלט של 1850, שנתפס על ידי תומכי הפשרה כמחווה של פיוס כלפי הדרום (שחלקים ממנו ראו את שאר הפשרה ככניעה לצפון) וכאמצעי לשמירת האיחוד. השאלה האם מדינות הצפון החופשיות מחויבות לשתף פעולה עם השבת עבדים שנמלטו לשטחן לבעליהן נידונה מספר פעמים עוד לפני 1850. הפרשנות המקובלת של סעיף 3 בחלק השני של פרק 4 לחוקה הייתה שהחוקה מחייבת השבת עבדים נמלטים. ב-1793 העביר הקונגרס את חוק העבד הנמלט שנתן לממשל הפדרלי ולבעלי עבדים כלים לאכוף זאת, אך חלק מבעלי העבדים האמינו שהוא לא מספיק. ב-1842 פסק בית המשפט העליון, בפסק דין פריג נגד פנסילבניה (אנ'), שהחוק מ-1793 אוסר על מדינות חופשיות למנוע השבת עבדים לבעליהם ולהפליל לוכדי עבדים נמלטים. החוק מ-1850 הלך מעבר לכך: הוא חייב אזרחים ובעלי תפקידים במדינות הצפון לשתף פעולה עם לכידת עבדים והשבתם, קבע קנסות למי שלא שיתף פעולה ושעבדים נמלטים שנתפסו לא זכאים למשפט בפני מושבעים לפני השבתם. כתוצאה מכך, החוק גם סיכן שחורים חופשיים, שהיו עשויים להילכד ולהישלח לעבדות ללא אפשרות להתגונן משפטית.[85]
בעוד שחלק מההיסטוריונים רואים בפשרת 1850, ובכללה חוק העבד הנמלט, גורם שעיכב את מלחמת האזרחים במשך כעשור, אחרים חושבים שבאופן אירוני החוק חידד את המחלוקות סביב שאלת העבדות והקצין את הרגשות של שני הצדדים. אנדרו דלבלנקו כתב שהחוק הוא "מקרה ברור של חוק התוצאות הבלתי-מכוונות". לדבריו, "בעוד שכוונת [החוק] הייתה להבטיח את האיחוד, הוא הפך את האיחוד לבטוח פחות. הוא הבהיר את המידה שבא הפכו הצפון והדרום לעוינים עדדית. הוא שבר את המפלגה הדמוקרטית לפלג צפוני ופלג דרומי. הוא פירק את המפפלגה הוויגית ל'וויגים של כותנה' ו'וויגים מצפוניים'. הוא לאפשרות של פירוד, שפעם הייתה רעיון קיצוני, להיראות מתקבלת על הדעת".[86]
החלטתו של בית המשפט העליון משנת 1857 במקרה דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו ודרש את שחרורו, החריפה את המחלוקת. החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני, קבעה כי "עבדים נחותים כל כך עד כי אין להם כל זכויות אותן חייב האדם הלבן לקיים". בהחלטה זו הפך טוני את החלטת פשרת מיזורי, שאסרה את העבדות בטריטוריות הנמצאות צפונית לקו '36°30. הוא הצהיר, "חוק הקונגרס אשר אסר על אזרחים להחזיק ולהיות בעלים [לאדם משועבד] בטריטוריות של ארצות הברית מצפון לקו אינו מחויב בזאת על ידי החוקה ולכן מבוטל".[87] הדמוקרטים שיבחו את החלטת משפט דרד סקוט, אך הרפובליקנים סימנו אותה כ"סילוף זדוני" של החוקה. טוני טען כי סקוט, בהיותו עבד, אינו אזרח אמריקאי, וככזה לא יכול היה להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. יתר על כן, אף על פי שכלל לא נדרש להחליט בנושא, הוסיף טוני פסק דין שקבע כי פשרת מיזורי, אשר הועברה בקונגרס, מנוגדת לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המונע הפקעת רכוש על ידי השלטון ללא פיצוי נאות, ולכן מבוטלת. לינקולן הזהיר כי "החלטת דרד סקוט הבאה"[88] עלולה לאיים על מדינות הצפון בהתפשטות העבדות.
במהלך שנות ה-50 עזבו עבדים את מדינות הגבול עקב מכירה, שחרור ובריחה, ובמדינות הגבול שהו יותר אפרו-אמריקנים חופשיים ומהגרים מאירופה מאשר במדינות הדרום התחתון, מצב שהגביר את חששותיהם של הדרומיים כי העבדות מאוימת בהכחדה מהירה באזור זה. חששות אלה הגבירו את מאמצי הדרום להפוך את קנזס למדינת עבדות. בשנת 1860 צנח מספר המשפחות הלבנות שבבעלותן עבדים לכדי 16% מכלל האוכלוסייה. עבדים שנמכרו לדרום התחתון היו בבעלות של משפחות עשירות מועטות, ומחיר העבדים עלה.
אף כי לינקולן הסכים לתיקון קורווין, שהגן על העבדות במדינות בהן התקיימה, טענו תומכי הפרישה כי הביטחונות לכך חסרי משמעות. מלבד אובדנה של קנזס לתומכי השחרור, חששו תומכי הפרישה כי אובדן העבדים במדינות הגבול יביא לשוויון זכויות, וכי מדינות הדרום העליון עלולות להיות הבאות בתור. הם חששו כי הרפובליקנים ייתנו חסות להסתת עבדים ומתנגדי עבדות דרומיים כמו הינטון הלפר. העבדות במדינות הדרום התחתון, "כמו עקרב המכותר על ידי אש, תחנוק את עצמה למוות".
נאמנות לאינטרסים מקומיים
הכוונה בנאמנות לאינטרסים מקומיים היא להבדלים בין הכלכלות, המבנה החברתי, מנהגים, וערכים מדיניים בין הצפון לדרום.[89] היא התגברה באופן יציב בין השנים 1800–1860 בשעה שהצפון ביטל בשלבים את קיומה של העבדות, הפך למתועש, לעירוני, ובנה חוות משגשגות, בעוד שבדרום העמוק התרכזו מטעים חקלאים המבוססים על כוח העבודה של העבדים, לצד חוות של לבנים עניים. הדרום התפשט אל שטחים חדשים ועשירים בדרום מערבה של היבשת (מאלבמה לטקסס). מצד שני, העבדות הצטמצמה במדינות הגבול ושרדה בקושי בערים ובאזורים תעשייתיים (היא דעכה בערים כמו: בולטימור, לואיוויל וסיינט לואיס), אז בעוד הדרום התבסס על העבדות באזורים הכפריים והלא תעשייתיים. מאידך, עם התגברות הדרישה לכותנה האמיר מחירם של העבדים. היסטוריונים התווכחו האם ההבדלים הכלכליים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי תרמו לגורמי המלחמה. רוב ההיסטוריונים של ימינו אינם מסכימים עם הדטרמיניזם הכלכלי של ההיסטוריון צ'ארלס ברד משנות ה-20 של המאה ה-20 ומדגישים כי הכלכלות הצפוניות והדרומיות היו משלימות מעיקרן.
פחד מפני מרידות עבדים ומתעמולה לביטול העבדות הפכו את הדרום לעוין לתנועה לביטול העבדות.[90][91] הדרומיים התלוננו כי הצפון השתנה והחליף את האידאולוגיה שלו, בעוד שהדרום שמר על הערכים הרפובליקניים ההיסטוריים של האבות המייסדים (רבים מהם היו בעלי עבדים, לרבות ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, וג'יימס מדיסון). לינקולן אמר כי הרפובליקנים הלכו בעקבות המסורת של מתכנני מסגרת החוקה (כולל חוק הצפון-מערב, ופשרת מיזורי) שנועדו למנוע את התפשטותה של העבדות.[92] נושא קבלת העבדות (במסווה של דחיית בישופים בעלי עבדים ומיסיונרים) פיצל את הזרמים הגדולים בדת (המתודיסטים, בפטיסטים, והכנסיות הפרסביטריאניסטיות) לשני זרמים נפרדים, צפוני ודרומי. התיעוש גרם לכך ששבעה מתוך שמונה מהגרים אירופאים התיישבו בצפון. היקף תנועת המהגרים מהדרום לצפון היה כפול מהתנועה ההפוכה ותרמה לחשש בדרום.
זכויות המדינות
- ערך מורחב – זכויות המדינות בארצות הברית
מוסכם היה כי יש למדינות זכויות לאוטונומיה מוגבלת, ורוב הציבור גם הכיל עבדות בגבולות שנקבעו בפשרת מיזורי, אך פשרה זו הותירה סימני שאלה חוקיים ביחס לעבדים ואזרחים אשר נעים ממדינה למדינה. האם בעלים ועבדיהם שיעברו ממדינה מתירת עבדות למדינה אוסרת עבדות יאבדו את זכותם עליהם? ומה בדבר עבדים נמלטים שיגיעו למדינה שאוסרת עבדות? הצפוניים דחו "זכות" זו כי היא פגעה בזכותם האוטונומית לאסור על קיום עבדות בשטחם. רפובליקנים המחויבים להביא לקץ התפשטותה של העבדות היו מאלו שהתנגדו נחרצות לזכות להביא את העבדים כרכוש אל מדינות וטריטוריות החופשיות מעבדות. החלטת בית המשפט העליון בנושא דרד-סקוט משנת 1857 תמכה וחיזקה את טיעוני הדרום.
הדרום גם טען כי לכל מדינה יש זכות לפרוש מהאיחוד בכל עת, חוקת ארצות הברית הייתה תאוריית קומפקט או הסכם בין המדינות החברות. צפוניים (כולל הנשיא ביוקנן) דחו רעיון זה כמנוגד לרצונם של האבות המייסדים שאמרו כי הם מקימים "איחוד נצחי". ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון כותב בנוגע לזכויות המדינות והסברים אחרים שאינם קשורים לנושא העבדות:
- בעוד אחת או יותר מפרשנויות אלה נותרת פופולרית בקרב בניהם של ותיקי הקונפדרציה וקבוצות מורשת דרומיות אחרות, מעט היסטוריונים מקצועיים תומכים בהן. מכל פרשנויות אלה, הטיעון של זכויות המדינות הוא החלש ביותר. הוא לא הצליח לשאול את השאלה, זכויות המדינות לאיזו מטרה? זכויות המדינות, או ריבונות, הייתה תמיד יותר אמצעי מאשר מטרה, כלי להשגת מטרה מסוימת יותר מאשר עיקרון.[93]
התנגדות לעבדות הייתה קיימת גם מטעמים דתיים מצפוניים. ההתנגדות המפורסמת בעניין זה היא הפשיטה של ג'ון בראון על מפעלי הנשק והארסנל בהארפרס פרי שבווירג'יניה המערבית דהיום. יש היסטוריונים הרואים פשיטה זו, שנכשלה בסופו של דבר, כאחד הגורמים המיידיים לפרוץ מלחמת האזרחים.[94]
מכס מגן ומשבר כלכלי
מכס המגן של שנת 1828 היה מכס מגן גבוה או מס על יבוא שעבר בקונגרס בשנת 1828. הוא תוייג כ"מכס מגן מאוס"[95] בידי משמיציו הדרומיים וזאת בעקבות השפעתו על כלכלת הדרום. מכס המגן של שנת 1828 בוטל לאחר מחאה עזה מצידה של דרום קרולינה ואיום בביטול תוקפו של החוק בתחומה.
הדמוקרטים בקונגרס, שנשלטו בידי הדרום, כתבו את חוקי מכס המגן בשנות ה-30, ה-40 וה-50 והמשיכו להפחית את שיעורי המס, כך ששיעורי המס של שנת 1857 היו הנמוכים מאז שנת 1816. לדרום לא היו כל תלונות אך שיעורי המס הנמוכים הכעיסו את התעשיינים ופועלי המפעלים בדרום, בעיקר בפנסילבניה, שדרשו הגנה על תעשיית הברזל הצומחת שלהם. הוויגים והרפובליקנים תמכו במיסוי גבוה כדי לעודד את הצמיחה התעשייתית, והרפובליקנים קראו להעלאת מיסי המגן בבחירות של שנת 1860. העלאת המיסים התבצעה לבסוף בשנת 1861 לאחר שהדרומיים התפטרו ממושביהם בקונגרס.
בעשורים האחרונים היסטוריונים המעיטו בערכו של נושא מיסי המגן, כשהם מציינים כי אנשים מעטים בשנים 61–1860 טענו כי היה זה נושא בעל חשיבות מרכזית עבורם. מסמכים בדלניים ספורים אכן מציינים את נושא מיסי המגן, אך לא באותה התדירות של נושא שימור העבדות. בכל אופן, כמה כלכלנים ליברטריאנים מיחסים חשיבות רבה יותר לנושא מיסי המגן.
ב-1857 הירידה הכללית של הכלכלה הבינלאומית, התרחבות המשק המקומי, הנפקת שטרות מחוץ לתקן הזהב (יחס של פי שמונה), ופשיטת רגל של מספר בנקים היו בין הגורמים שהובילו לפרוץ משבר כלכלי שנודע בכינוי הפאניקה של 1857. ספקולנטים בלתי זהירים גרמו להרחבת המשק באופן חסר פרופורציה. מלבד המצב הכלכלי המעורער מה, נוספה ירידה מורגשת בייבוא ומחירי התבואה האמירו. על מצב כלכלי רגיש זה התווסף המאבק הפוליטי סביב שאלת העבדות. האזרחים חששו על כספם וחסכונותיהם שבבנקים ומיהרו למשוך אותם, ופיקוחו הקלוש של הממשל הפדרלי על אספקת הכספים, לא היה בו כדי להתמודד מול הבעיה המחריפה. קריסתה של חברת הביטוח והנאמנות אוהיו לייף (אנ') היוותה שלב מכריע לבוא הפאניקה. עם בוא השמועה על טביעתה של סנטרל אמריקה כשעל סיפונה זהב בשווי 1.6 מיליון דולר שאליו המתינו הבנקים בניו יורק, הומט הגורל על הכלכלה האמריקאית. אנשים נהרו אל הבנקים למשוך את כל כספם, והבנקים שלא עמדו בסחרור הפיננסי - קרסו, וב-13 באוקטובר נסגרו והפאניקה החלה במלוא עוזה. הבנקים נותרו סגורים כחודשיים, עד 12 בדצמבר. תעשיית הרכבת שחוותה צניחה פיננסית פיטרה עובדים רבים, ומניותיה שצנחו הביאו למשבר פיננסי חמור באירופה. המשקיעים הרבים שסיכנו את כספם בתקופה שלפני כן, חוו את הפאניקה במהירות. השפל הכלכלי אליו הידרדרה ארצות הברית הטיל את השלכותיו אל רחבי העולם.[96][97]
הפאניקה נמשכה כשנתיים, אך הכלכלה האמריקאית לא התאוששה ממנה במשך כעשור, עד לאחר מלחמת האזרחים.
בחירתו של לינקולן
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860
הבחירות לנשיאות ב-1860 עמדו בסימן אופוזיציה מפולגת לרפובליקנים. הדמוקרטים התפצלו לשלושה מועמדים: מועמד האגף הצפוני דאגלס, מועמד האגף הדרומי ג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא של ביוקנן ומועמד מטעם המרכז הפוליטי שניסה לאחות את הקרעים ולמנוע פרישה ג'ון בל (מפלגת האיחוד החוקתי). הרפובליקנים מצידם החליטו למנות את אברהם לינקולן למועמדם לנשיאות, שכן מעבר לכך שלינקולן היה כוכב פוליטי עולה, הוא נחשב מתון יותר בעמדותיו מאשר ויליאם סיוארד או סלמון צ'ייס.[98] על אף מאמציהם של הרפובליקנים להעמיד מועמד פשרה מתון, מצע מפלגתם שהתנגד נחרצות לעבדות הוחשב בידי רבים בדרום העמוק לסכנה ממשית לזכויות ולחירויות שלהם. לינקולן הרפובליקני ניצח על האופוזיציה המפולגת כאשר, כצפוי, עיקר התמיכה בו הגיעה מהצפון ומהמערב הרחוק (קליפורניה ואורגון). לינקולן לא השיג רוב מצביעים מקרב העם, אך השיג את רוב האלקטורים הנדרש לבחירה (180 מתוך 303 אלקטורים לעומת 39.8% מכלל קולות המצביעים).[98]
בחירתו של לינקולן באוקטובר 1860 הייתה הגורם האחרון לתחילת הפרישה. ניסיונות להגיע לפשרה, ובהם תיקון קורווין ופשרת קריטנדן, נכשלו. בתיקון קורווין ניסה ציר בית הנבחרים תומאס קורווין להעביר תיקון חוקתי לפיו: ”החוקה לא תתוקן באופן שיסמיך את הקונגרס לבטל או להתערב במוסדות הפנימיים של מדינה מן המדינות, ובפרט באלה העוסקים באנשים העובדים או המשרתים בהתאם לחוקי כל מדינה מן המדינות.” על אף שההצעה עברה ברוב דחוק בקונגרס ונתמכה בידי הנשיא היוצא והנשיא הנכנס, מדינות הדרום הפורשות התעלמו ממנה ורק שלוש מדינות צפוניות אישרו אותה.[99] בפשרת קריטנדן ניסה הסנאטור ג'ון קריטנדן להביא לאישורם של סדרת תיקונים בחוקה ותיקונים לחוקים קיימים ובהם גם החייאה של קו פשרת מיזורי מ-1820. ההצעה התקבלה באהדה בין חברי סנאט ממדינות הדרום, אולם רוב חברי המפלגה הרפובליקנית דחו את עיקריה מתוך עמדה שאין להתיר לעבדות להתפשט. לינקולן גינה את ההצעה וטען שאיננה מתמודדת עם עתיד העבדות בארצות הברית. הרפובליקנים הצהירו כי קבלת ההצעה משמעותה "ברית עולמים למלחמה נגד כל אדם, שבט ומדינה המחזיקים ברגל אדמה בין מקום הימצאנו לבין ארץ האש."[100]
מנהיגי הדרום חששו כי לינקולן יעצור את התפשטות העבדות ויתווה מסלול להכחדתה, על אף הבטחותיו כי ימנע מלפעול באופן קיצוני וחד צדדי. מדינות העבדים, שהפכו למיעוט בבית הנבחרים, עמדו עתה בפני עתיד של מיעוט תמידי בסנאט ובמועצה האלקטורלית כנגד צפון הולך ומתחזק. לפני השבעתו לתפקיד של לינקולן במרץ שנת 1861, הכריזו שבע מדינות עבדים על פרישתן מהאיחוד והתקבצו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה.