Loading AI tools
תחום מחקר העוסק בחברה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוֹצְיוֹלוֹגְיָה (או תורת החברה; באנגלית: Sociology) היא חקר מכלול היחסים האנושיים והסביבה האנושית, ומשמשת כענף מדעי מרכזי בתוך מדעי החברה.[1] הסוציולוגיה מתמקדת בדפוסי הקשרים החברתיים, הגורמים וההשלכות שלהם על התנהגות האדם. בנוסף לכך, הסוציולוגיה מתבוננת גם בהיבטים התרבותיים של יחידים וקבוצות הקשורים בחיי היומיום.[2][3][4][5]
עיינו גם בפורטל פורטל סוציולוגיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בסוציולוגיה. ניתן למצוא בו קישורים אל תחומי המשנה של הענף, מושגי יסוד בתחום, תאורטיקנים וגישות בסוציולוגיה ועוד. |
הסוציולוגיה היא תחום משתנה שאינו שוקט על שמריו ומתפתח תדיר[2]. בעוד מוקדי המחקר המסורתיים של הסוציולוגיה כללו לרוב נושאים כמו ריבוד חברתי, מעמד חברתי, ניידות חברתית, דת, חילון, חוק, מיניות, מגדר וסטייה חברתית. מכיוון שהפעילות האנושית הכוללת מושפעת מיחסי הגומלין שבין המבנה החברתי ובין האדם הפרטי, הרחיבה הסוציולוגיה באופן הדרגתי את טווח העיסוק שלה גם אל נושאים נוספים כמו בריאות ורפואה, צבא, משטר וממשל, ענישה, תקשורת, חינוך, הון חברתי, תרבות ומדע.
מבחינה מתודולוגית, שימוש בשיטות של מחקר אמפירי יחד עם ניתוח פרשני וביקורתי מאפשר את יצירת גוף הידע הסוציולוגי באשר למבנה החברתי, הסדר החברתי והשינוי החברתי. בעוד חלקים מהמחקר הסוציולוגי הם בעלי השלכות ישירות ומעשיות על הדיון והעשייה הפוליטית, ישנם חלקים אחרים הממוקדים בהבנה והמשגה של התהליכים והמבנים החברתיים. מושאי המחקר הסוציולוגי יכולים לנוע בטווח שבין רמת המיקרו, כמו האינטראקציה החברתית של האינדיבידואל, ועד רמת המאקרו העוסקת במחקר המערכות החברתיות הכוללות. יתרה מזאת, שיטות מחקר בתחום הסוציולוגיה הן רבות ומגוונות. ההתמקדות הרעיונית והמחקרית בשפה ובתרבות שהחלה לתפוס תאוצה באמצע המאה ה־20, פתחה שער לגישות פרשניות, הרמנויטיות ופילוסופיות יותר ויותר כלפי לחקר החברה. לעומת זאת, המאה ה־21 הביאה לפריחה של כלי מחקר חדשים ומדויקים אנליטית, מתמטית וחישובית, כגון מודלים מבוססי סוכנים (ABM)[hebrew 1] וניתוח של רשתות חברתיות.
מעבר לעיסוק אינטלקטואלי טהור, יש לסוציולוגיה ולמחקר הסוציולוגי השפעה רחבה על הפעילות האנושית – החל מבניית בסיס שיקולים וההחלטות של פוליטיקאים, בעלי תפקידים ומוסדות ציבוריים כמו ביצוע מחקרי הערכה[hebrew 2] כדי להעריך מראש את היעילות והמחיר של כל תוכנית או מדיניות ציבורית שבכוונתם לנקוט בה[6] ועד תכנון וביצוע של תוכניות מדיניות המשפיעות על חייהם של מיליוני בני אדם; הכשרה למקצועות העוסקים ביחסים עם בני אדם[hebrew 3] מגוון גדול של משרות בתחומים רבים דורש כיום הכשרה בנושאים סוציולוגיים: חינוך, בריאות, אכיפת חוק, פרסום, יחסי ציבור ותקשורת; עידוד של מודעות חברתית – בנקודה זאת קיימת מחלוקת בתוך הסוציולוגיה עד כמה הסוציולוגים אמורים לפעול בעצמם למען רפורמות חברתיות או שינוי חברתי[3].
מקורו של המונח הוא בהלחם של שתי מילים: "socius" (מלטינית – "חבר") ו־"logy" (סיומת יוונית [-λογία] שמשמעותה "תורה")[7]; הוא נטבע לראשונה בשנת 1870 על ידי הפוליטיקאי והוגה הדעות הצרפתי עמנואל ז'וזף סיאייס בכתב יד שלא פורסם.[8]
חידוש המונח מיוחס לפילוסוף והסוציולוג אוגוסט קונט בשנת 1838 – "sociologie" (בצרפתית), קונט שנחשב לאחד ממייסדי הסוציולוגיה כדיסציפלינה מדעית נפרדת וזהו השם שהעניק למדע חדש שפיתח.
כבר באלף השלישי לפני הספירה, סופרי החכמה במצרים העתיקה אפיינו התנהגויות חברתיות והעלו אותן על הכתב, בז'אנר הנקרא "הספרות הדידאקטית". הטקסט הקדום ביותר הידוע לנו הוא קובץ הוראות הווזיר פתחותפ, שושלת 5, שבו מאובחנת ההתנהגות האנושית בחברה המצרית עם הוראות דידאקטיות לגבי ההתנהגות הרצויה ביותר לקיומה של החברה.
ביוון העתיקה, הפילוסוף סוקרטס תהה על אופייה של החברה האנושית וניסח מספר הבחנות לגביה. כתבים הכוללים היבטים סוציולוגיים נכתבו כבר בימי יוון העתיקה – המשורר והפילוסוף קסנופנס מתח ביקורת בשירתו על התפיסה המקובלת של האלים כעשויים בצלמו ובדמותו של האדם. הוא טוען שכל עם מיחס לאלים את תכונותיו הגופניות שלו: התראקים מתארים את האלים כאדומי־שיער ותכולי־עיניים, ואילו האתיופים רואים אותם ככהי־עור ופחוסי־אף. הוא הוסיף כי לו היו לסוסים ולשוורים ידיים לפסל בהם אלילים, היו יוצרים אלו את אליהם בדמות סוסים, ואלו – בדמות שוורים.
אבן ח'לדון, היסטוריון ערבי, כתב במאה ה־14 את ה־"אקדמות למדע ההיסטוריה", אשר נחשב לאחד הספרים הראשונים המדברים על מדעי החברה, על לכידות חברתית וקונפליקט חברתי. הספר רחב היריעה נכתב כ־150 שנה לפני שבכלל צצו מדעי החברה באירופה, ועד היום רעיונות סוציולוגים רבים שמקורם בכתביו של אבן ח'לדון.
שורשיה של הסוציולוגיה נטועים בעידן הנאורות. פילוסופים רבים – ביניהם תומאס הובס, ג'ון לוק וז'אן-ז'אק רוסו – החלו לעסוק במבנה החברה, בסיבות צמיחתה ובאפשרות קיומה של חברה אחרת.
בשנת 1813 פרסם ההוגה והתאורטיקן קלוד-אנרי דה סן-סימון את "Physiologie sociale". סן-סימון היה מזרם הסוציאליזם האוטופי והקדיש חלק ניכר בהגותו לדרכים בהן ניתן לקדם את החברה האנושית. בכתביו הראשונים ביקש סן-סימון לייסד דת חדשה – "דת ניוטון", שתבוסס על חוק המשיכה ושכוהניה יהיו מדעני כל העולם. מאוחר יותר, החל דוגל ברעיון שמנהיגי החברה צריכים להיות "מעמד התעשיינים" שכלל בנקאים, מדענים, פועלים ובעלי המפעלים ולא האצולה, הכמורה והבירוקרטיה שנתפשו בעיניו כטפילים. בגלגולו השלישי, זמן קצר לפני מותו, החל סן-סימון מפתח חזון סוציאליסטי שבו מוקמת "נצרות חדשה" אשר מטרתה העיקרית הוא שיפור מצבם של המעמדות הנמוכים חברתית וכלכלית.
הרברט ספנסר היה סוציולוג ופילוסוף בריטי, שעסק בפוליטיקה תאורטית־חברתית. ספנסר פיתח רעיונות בדבר אבולוציה חברתית ותרבותית.
אוגוסט קונט נחשב לאחד ממניחי היסוד לדיסציפלינה הסוציולוגית כמדע שיטתי ופוזיטיביסטי, והיה זה שטבע לראשונה את המונח "סוציולוגיה". נקודת המוצא של קונט היא שעל חברה להכיל הרמוניה בין תחושות, מחשבות ופעולות ורק מתוך הרמוניה שכזו, טען, החברה יכולה להתנהל בצורה בריאה. מתוך ההבנה הזו ניסח את "חוק שלושת השלבים" בשנת 1844, ששורשיו נובעים מעבודותיו של סן-סימון אצלו עבד קונט כמזכיר. במסגרת הכלל, החברה האנושית עוברת מבחינה תאורטית שלושה שלבים של התפתחות: התאולוגי, המטאפיזי והמדעי.
במקביל פעל באירופה קרל מרקס, שאמנם לא הגדיר עצמו כסוציולוג אך אבחנותיו לגבי החברה האנושית השפיעו על רבים מהסוציולוגים שבאו בעקבותיו. לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים – מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.
ההתפתחות המשמעותית של הסוציולוגיה התרחשה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, בעקבות פעולתם של שני סוציולוגים שחותמם ניכר עד ימינו: אחד מהם הוא אמיל דורקהיים מצרפת, שטבע את המונח "עובדה חברתית" וניסח מתודה מקיפה לחקר החברה והשני מקס ובר מגרמניה, שהקים בעשור הראשון של המאה ה־20, את המכון הראשון למחקר סוציולוגי.
אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי יהודי, הקים בשנת 1895 את המחלקה האקדמית הראשונה לסוציולוגיה, וב־1896 ייסד את אחד מכתבי העת הראשונים המוקדשים למדעי החברה. דורקהיים התעניין בעיקר במה שהוא ראה כהתמוטטותן של נורמות חברתיות וחוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים. כדי לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא פיתח את אחת הגישות המדעיות הראשונות לתופעות חברתיות. דורקהיים היה פוזיטיביסט וטען כי לימוד של האדם ושל התנהגותו חייב להימנע מגישה שמביאה בחשבון אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או בתורשה ובגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו חייב קודם כול, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו. לפי דורקהיים, בחברה המודרנית יש חלוקה מסובכת של העבודה, האינדיבידואלים שמרכיבים את החברה פועלים בתחומים מוגדרים, והם תלויים בעבודתם של אחרים בתחומים אחרים. הקישור בין האינדיבידואלים הוא התלות ההדדית שלהם אחד בשני, וזה מה שמאפשר לחברה לתפקד בהרמוניה.
מקס ובר, היה כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, גם הוא נחשב לאחד ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית וכן גם תורת המינהל הציבורי. ובר, שהשתייך לזרם הרציונליסטי, עסק בעיקר בתחומי הדת והממשל ושאף להסביר את ההתפתחויות המטריאליות־כלכליות המתרחשות בעולם, כפונקציה של השינויים שחלו בתרבות ובתפיסה האנושית. ובר עסק רבות בקפיטליזם ותיאר אותו כגישה חברתית שלמה, שאיננה רק כלכלית. תחומים נוספים שנכללו בהגותו של ובר היו רציונליזם, סמכות, משפט ובירוקרטיה – שם פיתח לדוגמה את "המודל הטהור של הבירוקרטיה".
יוסף קרוק שלמד בין השאר סוציולוגיה באוניברסיטה של ציריך בין השנים 1909–1913, כתב בזכרונותיו על מעמדה המפוקפק של הסוציולוגיה באותה תקופה:
בימים ההם סוציולוגיה הייתה בכלל עניין שרוי במחלוקת. רוב האוניברסיטאות לא הכירו בסוציולוגיה כבמדע. רק שתי אוניברסיטאות מערביות היו להן פרופיסורים למדע הסוציולוגיה, האחד גומפלוביץ' היהודי (המומר) מגאליציה לימד באינסברוק שבאוסטריה, והשני היהודי הגרמני גיאורג זימל לימד בברלין. העולם המתקדם והסוציאליסטי שיווה לסוציולוגיה משמעות גדולה. ועל כן היה מובן, שרחשנו אהדה לאַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא אף הוציא במסירות-רבה וערך כתב-עת מיוחד בשם "סוציולוגיה" ולחם הרבה למען הכללת הענף הזה באוצר המדעי המודרני העולמי.[9]
שני סוציולוגים גרמנים משפיעים נוספים היו גאורג זימל שחקר את הקונפליקט ועסק בנושאים כמו מודרניות, כסף ועיור, ופרדיננד טניס שעסק בקהילתיות והבחין בין שני סוגים: הגֵּמַיְינְשַׁאפְט שהיא חברה חקלאית טרום־תעשייתית וגֵּזֶלְשַׁאפְט שמאפיינת את החברה המודרנית לאחר תהליכי העיור והתיעוש שעברה החברה באירופה בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.[hebrew 4]
הגישה המתודולוגית של תאורטיקנים מוקדמים כלפי הסוציולוגיה הייתה להתייחס לדיסציפלינה באופן דומה למדעי הטבע. התפיסה האמפירית והמתודה המדעית נחשבו כתשתית לבסיס יציב לטענות ומסקנות סוציולוגיות, כך ניתן היה להבדיל בין מדע הסוציולוגיה לתחומים אמפיריים פחות, כמו הפילוסופיה. פרספקטיבה זו, המכונה פוזיטיביזם, שפותחה לראשונה על ידי התאורטיקן אוגוסט קונט, התבססה על התיאוריה שהידע היחיד שהוא אמיתי ועובדתי – זהו הידע המדעי. קונט סבר שניתן להפיק ידע נכון ואמיתי רק מאישור חיובי של תיאוריות הנבדקות באופו שיטתי ורציף, גם כמותית. אמיל דורקהיים היה חסיד מרכזי של גישה זאת.
התגובות נגד הפוזיטיביזם החלו כאשר הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל הביע התנגדות הן לאמפיריציזם, אותו דחה כלא ביקורתי, והן לדטרמיניזם, שנראה בעיניו כמכניסטי מדי. קרל מרקס שאל מהגל את דחיית הפוזיטיביזם ולפיו, ניתוח ביקורתי המבקש למצוא אמפירית את "עובדות" יש לקיים על ידי ביטול של אשליות; צריך למתוח ביקורת על הופעה, במקום להסתפק בתיעוד שלה בלבד. פילוסופים אחרים, כמו וילהלם דילתיי (1833–1911) והיינריך ריקרט (1863–1936) טענו שעולם הטבע נבדל מהעולם החברה בגלל אותם היבטים שייחודיים לחברה האנושית.
בתחילת המאה ה־20 קם דור ראשון של סוציולוגים גרמנים שהציג רשמית מתודולוגיה אנטי־פוזיטיבית, והציע שהמחקר צריך להתרכז בנורמות, ערכים, סמלים ותהליכים חברתיים תרבותיים אנושיים על ידי נקודת מבט סובייקטיבית. מקס ובר טען שניתן לתאר באופן רופף את הסוציולוגיה כ־"מדע" בשל הקושי שלה לזהות קשרים סיבתיים. עם זאת, גם ובר וגם זימל טענו שניתן לנהל תהליך שיטתי בו התבוננות מבחוץ מאפשרת להביט על קבוצה חברתית או תרבות מסוימת מנקודת מבטן.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 עבר מרכז הכובד של הסוציולוגיה לארצות הברית, בזכות הסוציולוג טלקוט פרסונס, שתרגם את כתביהם של ובר ושל דורקהיים לאנגלית, ואימץ חלק ניכר מהשקפותיהם תוך פיתוח גישת הפונקציונליזם-הסטרוקטורלי. בזכות פארסונס ותלמידו, רוברט מרטון, הגישה השתלטה תוך מספר שנים על העולם הסוציולוגי האמריקאי, ובמידה רבה גם על זה העולמי, והייתה לפארדיגמה ההגמונית בשנות ה-40 ושנות ה-50. יש הטוענים[12] שאחת הסיבות היא היותה תאוריה שמרנית, התומכת בדרך-כלל ברעיונות השלטון והקבוצות החברתיות החזקות.
מאז שנות ה-60, וביתר שאת, משנות ה-70, החלה להתעורר התנגדות להגמוניה הפונקציונליסטית, במידה רבה עקב התסיסה שחלה באותן השנים בארצות הברית, תסיסה שהתאוריה הפונקציונליסטית התקשתה להסביר.[13] גישות חליפיות החלו להופיע - תחילה גישות של הבניה חברתית, ולאחר מכן גישות קונפליקט, ובעיקר נאו ובריאניזם – גישה השואבת ממשנתו של ובר בעיקר את הצדדים המדגישים את הקונפליקט, ומשלבת אותם עם אלמנטים מרקסיסטיים, ונאו-מרקסיסטיים.
בשנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה העשרים נוצרה התפתחות נוספת בסוציולוגיה – הופעתו של הזרם הפוסט-מודרניסטי. זרם זה שבר את ההבחנות שהיו קיימות בעבר, בין גישות קונפליקט לגישות הסכמיות, בין סוציולוגיה ממסדית לביקורתית וכדומה, ולקראת סוף המאה ה-20 התקיימה הבחנה עיקרית אחת – ההבחנה בין גישות מודרניסטיות לגישות פוסט-מודרניסטיות.
מקובל לחלק את שיטות המחקר הסוציולוגי לשתי קטגוריות מרכזיות:
למחקר הסוציולוגי מספר עקרונות מכוננים:
בזכות העיסוק של הסוציולוגיה בחברה האנושית, עצם קיום המחקר זה תלוי ושזור במתרחש בחברה האנושית, התרחשות המהווה גם את מושא המחקר. ייחוד זה של הסוציולוגיה הופך תחום זה למעורב יחסית לתחומי מחקר אחרים בחברה. מצב זה יוצר מתח בין נטיית הסוציולוגיה להיות בלתי תלויה בחברה אותה היא חוקרת, לבין הנטייה לקבל את כלליה היסודיים של חברה זו ולהיות כפופים להם. לדוגמה, בתחום חקר הכלכלה החופשית קיים המתח בין חקירה והטלת ספק בעצם עקרונות הסחר החופשי שבבסיס השיטה, לבין חקר השיטה מתוך הנחת מחקר כי עקרונות אלו קיימים באופן טבעי.
כל מחקר סוציולוגי נע על מתח בין שתי תכונות מקבילות של הקיום החברתי: קיום גורמים מלכדים ומשמרים בחברה, המכונים קונצנזוס, וקיום גורמים המחלקים את החברה למרכיביה ויוצרים ניגוד בתוכה, המכונים קונפליקט. אף על פי שתכונות אלו אינן סותרות במהותן, הן מאפשרות בחינת החברה משתי זוויות שונות (בפועל, כל מחקר סוציולוגי מכיל מידות שונות של שתי הזוויות):
מתח אחר המתקיים בניתוח הסוציולוגי הוא המתח בין דגש על מבנה החברה (ארגונים, מעמדות, כלכלה, תרבות וכו'), לבין דגש על התהליך – הפירוש הסובייקטיבי אשר מעניק הפרט לחברה שסביבו ולמעשיו – גישה המכונה "אינטראקציוניזם סימבולי". הפרדה זו היא מלאכותית ועוסקת רק בדגש, שכן שני היסודות, מבנה ותהליך אינם ניתנים להפרדה במציאות. לדוגמה, חקר הכלכלה עשוי להסביר את ייצור וחלוקת המוצרים בחברה (כלומר – המבנה הכלכלי שלה), או את ההשלכה של מבנה זה על תפיסת האדם את עצמו, חבריו ועולם הטבע (כלומר – התהליך המתרחש).
הבחנה חשובה בסוציולוגיה היא בין רמת המיקרו לבין רמת המאקרו. חקר ההתנהגות היומיומית במצבים של אינטראקציות פנים אל פנים מכונה בדרך כלל מיקרו־סוציולוגיה. דוגמה למחקר מיקרו: היחסים החברתיים בין עובדים בקבוצת ייצור מסוימת במפעל. לעומת זאת, חקר של מערכות חברתיות גדולות כמו המערכת הכלכלית או המערכת הפוליטית נקרא מאקרו-סוציולוגיה. דוגמה למחקר מאקרו: כיצד תהליכי תיעוש משפיעים על השינויית במערכת החינוך. לכאורה, רמת המיקרו ורמת המאקרו נראות כשני תחומים נבדלים, אך למעשה קיים בין שתי הרמות קשר הדוק. רמה נוספת היא רמת הביניים (meso) של החברה. ברמה זו בודקים תהליכים חברתיים במסגרת קהילות, שכונות וארגונים.[3]
סוציולוג הוא מדען העוסק בענף הסוציולוגיה, קרי מדען החוקר את ההתנהגות האנושית כחלק ממכלול החברה בה היא מצויה, ודרך ההקשר התרבותי שלה.
סוציולוגיה של התרבות, ותחומי העיסוק המשיקים לה, מבקשים לבחון ולנתח באופן שיטתי את תרבויות שונות, לרוב על ידי חקר הקודים והסמלים בהם עושים שימוש הפרטים הנמצאים באותה חברה כמו טקסים, ידע, מיתוסים, אמונות, ערכים, נורמות, אידאולוגיות, טכנולוגיות ומוסדות חברתיים. העיסוק הסוציולוגי בתרבות, צבר תאוצה בשנות השישים של המאה ה־20 כשהחל תהליך המכונה "המפנה התרבותי", כינוי לתנועה הכוללת סדרה של התפתחויות במדעי החברה והרוח שהדגישה את החשיבות של משמעויות וסמלים ככוחות חברתיים, לעומת הדגש שניתן בעבר על גורמים "קשים" יותר, כגון מבנים חברתיים, דמוגרפיה, פוליטיקה וכלכלה.
הסוציולוגיה של הדת היא תחום בסוציולוגיה העוסק בפרקטיקות, במבנים חברתיים, ברקע ההיסטורי, בנושאים כלל עולמיים ובתפקידים של הדת בחברה. בסוציולוגיה של הדת ישנו דגש מיוחד על הדת כתופעה הקיימת כמעט בכל החברות, גם כיום וגם בכל ההיסטוריה האנושית המתועדת. הסוציולוגים של הדת מנסים להסביר את ההשפעה של החברה על הדת ואת ההשפעה של הדת על החברה, או במילים אחרות, את יחסי הגומלין הדיאלקטיים ביניהם.
תחום נרחב בסוציולוגיה הוא חקר מערכות ארגוניות, הכולל בתוכו את חקר הבירוקרטיה, משאבי אנוש ועוד.
סוציולוגיה של הספורט, היא תת-תחום של סוציולוגיה המתמקד בספורט כתופעה חברתית. זהו תחום מחקר העוסק בקשר בין סוציולוגיה וספורט, וכן מבנים, דפוסים וארגונים חברתיים־תרבותיים שונים, או קבוצות העוסקות בספורט. תחום מחקר זה דן בהשפעה החיובית שיש לספורט על אנשים בודדים ועל החברה כולה מבחינה כלכלית וחברתית. הסוציולוגיה של הספורט מציגה את הפעולות ואת ההתנהגות של קבוצות ספורט והשחקנים דרך עיניו של סוציולוג.
חקר הזהות החברתית והשפעתה על התנהגות האדם, תחום הכולל את חקר הלאום, הציבור, ההמון ועוד.
סוציולוגיה של המדע הוא תחום בסוציולוגיה שמטרתו לפענח את דרך התפתחות המדע מתוך נקודת מבט סוציולוגית ביקורתית. החוקרים בתחום מתבוננים על קהילה מדעית כחברת בני אדם ועל התוצר המדעי ככזה שנוצר על ידי בני אדם תוך אינטראקציה ביניהם. התחום נוצר במאה ה־20 כהתפתחות של תחום ה־"סוציולוגיה של השגיאה". לפי הסוציולוגיה של השגיאה יש להסביר כיצד אירעו שגיאות מדעיות (למשל תאוריית הפלוגיסטון) וזאת מתוך ההנחה ששגיאות אירעו מתוך שיקולים סוציולוגיים חוץ-מדעיים, בעוד שמדע תקין ונכון אין צורך להסביר. הסוציולוגיה של המדע טוענת שגם להתפתחויות "תקינות" מבחינה מדעית יש רקע סוציולוגי וסביב כל שיטה מדעית, מעבדה, ניסוי, כתב עת מדעי וכדומה מתקיימת סביבה חברתית המשפיעה על התוצר המדעי וראויה למחקר וניתוח. למעשה הסוציולוגיה של המדע מערערת על ההבחנה בין "שגיאה מדעית" לבין "מדע תקין" או אמיתי. האמת המדעית אינה עומדת מעל לכל חשד אלא להפך, הגורם הוודאי הוא קהילת המדענים כחברה אנושית יוצרת והאמיתות המדעיות (וכן השיטה המדעית, השפה המדעית וכדומה) הן תוצר של קהילה זו שאליו יש להתייחס בספקנות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.