Loading AI tools
פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבקה גוּבֶּר (12 במרץ 1902 – 9 בספטמבר 1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות. כלת פרס ישראל תשל"ו (1976) על מפעל חייה בקליטת עלייה.
רבקה לבית בּוּמָגִין נולדה בשנת 1902 למשפחת איכרים במושבה החקלאית היהודית בנובו ויטבסק, בפלך חרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה).
היא הייתה תלמידה מצטיינת ועזרה למשפחתה בעבודת האדמה. למדה בבית ספר תיכון ביקטרינוסלב בכוונה להמשיך ללימודים גבוהים, אך בעקבות מהפכת אוקטובר נאלצה לשוב לנובו ויטבסק, ושם עבדה כמורה. ב-1921 נישאה למרדכי גובר, תלמיד ישיבת סלובודקה, מורה להוראת עברית, פעיל במחתרת הציונית אשר ישב פעמיים במעצר. בשנת 1925 קיבלו שניהם במפתיע רישיון יציאה מברית המועצות. הם עלו לארץ ישראל והצטרפו ל"חבורת הדרום" ברחובות שם התכוננו והכשירו עצמם לעלייה על הקרקע. בשנת 1934 יחד עם חבריהם היו בין מייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג. במלחמת העולם השנייה התגייסה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי למלחמה נגד גרמניה הנאצית.
לזוג נולדו שני בנים, אפרים וצבי, ובת, חיה.
במלחמת העצמאות היה בנה הבכור, אפרים, מפקד ב"הגנה", ונהרג בהתקפה על טירת שלום כשהוא בן עשרים. שלושה חודשים לאחר מכן נהרג בנה השני, צבי, בקרב על משלטי חוליקאת, כשהוא בן שבע עשרה; גופתו נמצאה כעבור כשנה יחד עם גופת חברו לנשק עמנואל טוכלר, והוא נקבר לצד אחיו בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג.[1]
בשנות ה-50 וה-60 כונתה גובר "אם הבנים", כאשר הפכה בעיני רבים בעם לסמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונהּ לגבור עליה ופועלת ללא הפסק למען קליטת העולים והחברה. את הכינוי הדביק לה דוד בן-גוריון, שהתכתב עמה בחום.
עם תום מלחמת העצמאות פנו בני הזוג גובר לסוכנות בבקשה להביא עולים חדשים להתיישבות בסביבת באר טוביה. מרדכי שהיה ראש המועצה האזורית באר טוביה, עסק בקליטת העולים במסגרת תפקידו ורבקה גובר ניהלה את בית הספר במעברת קסטינה. תחת ניהולה זכה בית הספר לשמור על "דגל ירושלים", אות הצטיינות מטעם הקרן הקיימת.[2]
בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תוכנית התיישבות רבתי בחבל לכיש. מרדכי ורבקה העמידו עצמם לרשות המפעל. הם עברו ללכיש והיו ממייסדי מושבי העולים בחבל.
שלוש שנים ישבו בין העולים החדשים ושיתפו עצמם בקשייהם ובהצלחותיהם. בשנה השנייה לשבתם בלכיש ומתוך רצון להשתוות בכל לעולים (אשר הגיעו ארצה בחוסר כל) הקדישו ל"קרן המגן" את משקם בכפר ורבורג.
בתקופה זו שימש מרדכי כראש המועצה האזורית לכיש ורבקה כמדריכת העולים, מורה במעברת קסטינה, מנהלת בית ספר ומתנדבת. גובר עודדה את המושבניקים מכפר ורבורג ובאר טוביה לקבל את העולים מהמעברה לעבודה. היא פעלה לארגון מסגרת לימודית לעולים וסייעה בהנחת התשתית החינוכית של קריית מלאכי. בשנת 1961 פרסמה את סיפרה "אל משואות לכיש", המתאר את השלבים השונים של מפעל קליטת העולים ופיתוח הארץ מתוך חוויותיה ועבודתה עם העולים בדרום.[3] הספר זיכה אותה בפרס חיים גרינברג מטעם פיוניר וימן.[4]
בשנת 1962 שונה שמו של בית ספר קסטינה לבית ספר "האחים" לזכרם של שני בניה שנהרגו. גובר רחשה כבוד לדרי מעברת האוהלים ונהגה לומר כי: "יותר מאשר המדינה קלטה אותה – קלטה עלייה זו את המדינה".
בשנת 1967 עברו בני הזוג גובר לכפר אחים, שנקרא על שם שני בניהם שנהרגו. גובר הוציאה לאור את "ספר האחים", המכיל לקט של כתבי שני בניה, ואת הספר "עם הבנים", שבו כתבה על חייה ובניה. "ספר זה לא נכתב - הוא נעשה", כתבה בהקדמה לספר, "נעשה בין כל שאר העשיות והמלאכות המרובות אשר אמהות בעולם כולו יודעות לעשותן יחד, בעת ובעונה אחת". הספר ראה אור בתרגום לאנגלית (1966), יפנית (1973) ורוסית (1976).
בשנת תשל"ו (1976) זכתה בפרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.[5]
בספטמבר 1978 נפטר מרדכי, בעלה.
במרץ 1979 הוזמנה גובר על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, כמחווה של כבוד, לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד.
בספטמבר 1981 שמה קץ לחייה[6]. נטמנה לצד בניה בבית העלמין בכפר ורבורג. בלווייתה השתתפו אלפים, בהם נשיא המדינה יצחק נבון, יו"ר הכנסת מנחם סבידור, הרב הראשי לישראל שלמה גורן, חברי הכנסת, ראשי יישובים, סופרים ואמנים.[7] הותירה בת, חיה, ונכד פעוט, יונתן.
בני הזוג גובר הורישו את משקם למדינה.
על שמה נקרא בית ספר בנהורה, ורחובות בתל אביב, ברעננה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בהרצליה, בראשון לציון ובקריית מלאכי.
ב-18 בפברואר 1992, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרה, עליו שלושה דיוקנאות של רבקה גובר, ובשובל נראה נוף חבל לכיש ועליו כיתובית של אימרה של גובר: "השלום ככל שרבים יותר מתחלקים בו כך יש ממנו יותר לכולם". האמנית רות מלכא (ברקמן) עיצבה את הבול.
על מרדכי:
מפרי עטה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.