תחום המושב
כינוי השטחים באימפריה הרוסית שבהם הותר ליהודים לגור, משנת 1791 עד המהפכה הרוסית ב-1917 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות (שטעטל, או "שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.