תעודת הזהות הישראלית היא מסמך רשמי המונפק לכל תושב מדינת ישראל מעל גיל 16 היושב במדינה דרך קבע במעמד חוקי, גם אם אינו אזרח. הרשות המוסמכת בישראל להנפקת תעודות זהות היא רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, באמצעות לשכותיה ברחבי הארץ.
בתעודה הישראלית מופיעים פרטים אישיים מתוך מרשם האוכלוסין, ובהם מספר ייחודי הנקרא מספר זהות, שמו של בעל התעודה ושם משפחתו, שמות הוריו, תאריך לידתו, ארץ הלידה, מינו של האדם, ותמונתו, כמו כן גם תאריך הנפקת התעודה ותאריך תוקף. בעבר הופיע בתעודה גם הלאום. לתעודת הזהות מצורף ספח בו מופיעים הכתובת, הסטטוס המשפחתי, האזרחות, שמות קודמים של האדם, שם בן הזוג ומספר הזהות שלו וכן פרטים אישיים על ילדיו.
לתעודות הזהות החכמות, שמונפקות החל מיולי 2013, ממדים של כרטיס אשראי (85X54 מ"מ). החל מיוני 2017 מונפקות תעודות זהות חכמות בלבד, בהתאם לתיקון לחוק.
חובות וזכויות
מדינת ישראל היא מהמדינות שבהן חייבים התושבים לשאת תעודת זהות, כאמור בחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982:
תושב שמלאו לו 16 שנים, חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו.
תביעה בגין הפרת סעיף זה נדירה מאוד בתחומי מדינת ישראל מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, גם במקרים שבהם החוק מאפשר זאת. בנוסף, החוק קובע כי "לא יועמד אדם לדין על אי הצגת תעודה אם תוך חמישה ימים לאחר שנדרש לכך הוצגה התעודה לפני מי שדרש את הצגתה, או לפני שוטר בתחנת המשטרה".
לפי סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996:
היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
נדרש "יסוד סביר לחשד" שנעברה עבירה כדי ששוטר יוכל לדרוש מאדם הצגת תעודת זהות. כך זוכה אדם שסירב להציג תעודת זהות ובפסק הדין נקבע כי
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של חשד כי בוצעה עבירה... אין להתייחס בקלות ראש לדרישה להציג תעודת זהות ובהיותה פוגעת ולו פגיעה קלה בזכויות יסוד, הרי שיש להקפיד הקפדה יתירה על בחינת הנסיבות שהובילו לאותה דרישה, כמו גם על בחינת קיומה של סמכות לבוא באותה דרישה. סעיף 2 אמנם מטיל על האזרח חובה לשאת תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו, ברם הוא אינו מתייחס לסמכות של הרשות ובוודאי שאינו מעניק לשוטר סמכות לפנות לכל אדם על פי רצונו, בהעדר כל עילה, על מנת לברר את זהותו.[1]
בנוסף לחובה זו, מוגדרים בחוקים רבים זכויות שלמימושן יש להציג תעודת זהות, כאמצעי בלעדי לזיהויו של תושב. בעבר הייתה חובה להציג תעודת זהות למימוש זכות ההצבעה בבחירות, אך מאז הבחירות לכנסת ה-17 מותר להשתמש לשם כך גם ברישיון נהיגה או בדרכון תקף. עד הבחירות לכנסת ה-13 הייתה חובה להציג גם את הספח המצורף לתעודה, שהיה מוחתם בעת ההצבעה. במקרים שאינם מוגדרים במפורש בחוק ניתן להזדהות באמצעות תעודות אחרות. כך גם לצורך הזדהות לפתיחת חשבון בנק, במסגרת המאבק נגד הלבנת הון, ניתן להשתמש בדרכון.
משרד הפנים מנפיק תעודות זהות רק לתושבי ישראל ומסרב להנפיקן לאזרחי ישראל שאינם תושבים בישראל בנימוק שאין להם צורך בתעודה.[2]
מהות הרישום בתעודת הזהות
הפרטים הרשומים במרשם האוכלוסין (ובתעודת הזהות) מיועדים גם לצרכים סטטיסטיים.
בנוסף, חלק מהפרטים מהווים גם ראיה לנכונות האמור בהם, ולפיכך רשויות המדינה וגורמים אחרים רשאים להסתמך לצורך פעילותם על פרטים אלה מתוך מרשם האוכלוסין או תעודת הזהות (סעיף 3 לחוק).
פרטי הרישום שאינם מהווים ראיה לאמיתותם (ולפיכך יכולים לשמש לצרכים סטטיסטיים בלבד) הם הלאום, המצב האישי ושם בן-הזוג. הסיבה לכך שפרטים אלה אינם משמשים ראיה לנכונות האמור בהם, היא שלעיתים מחויב משרד הפנים לרשום תחת סעיפים אלה פרטים המנוגדים לתפיסותיהן של מפלגות דתיות בנושא (למשל, משרד הפנים מחויב לרשום כיהודי מי שעבר גיור רפורמי, וכן לרשום כנשואים בני-זוג מדתות שונות ובני-זוג מאותו מין שנישאו זה לזה במדינה זרה).
מספר זהות
ערך מורחב – מספר זהות (ישראל)
מספר הזהות המוטבע בתעודת הזהות הוא המספר הניתן על ידי מנהל האוכלוסין לכל תושב או אזרח ישראלי עם רישום לידתו, או עם עלייתו ארצה. המספר ניתן עוד לפני הנפקת תעודת הזהות, והוא אינו מתחלף במקרה של החלפת התעודה. המספר מורכב מתשע ספרות, שהימנית שבהן היא ספרת ביקורת, שנועדה לאתר ולמנוע טעויות בהקלדת מספר הזהות, וזאת באמצעות נוסחה הבודקת התאמה בין שמונה הספרות לספרת הביקורת.
ספח תעודת זהות
ספח תעודת זהות הוא מסמך המצורף לתעודת הזהות הישראלית, בספח מופיעים הכתובת, הסטטוס המשפחתי, האזרחות, שמות קודמים של האדם, שם בן הזוג ומספר הזהות שלו וכן פרטים אישיים על ילדיו.
עד הבחירות לכנסת ה-13 הייתה חובה בנוסף לתעודה להציג גם את הספח שהיה מוחתם בעת ההצבעה למימוש זכות ההצבעה.
ב-2005 נקבע שאדם שאיבד את הספח ייקבל בחינם ספח חדש.[3]
בשנות השמונים הונפקו תעודות הזהות בצורת כרטיס, פלט מחשב, בציפוי למינציה ונתון בתוך נרתיק פלסטיק כחול. לנרתיק צורף ספח ובו כתובתו של התושב, שם בן או בת זוגו ומספר הזהות שלהם ושמות ילדיו עד גיל שמונה עשרה בציון תאריכי לידתם ומספרי הזהות שלהם. במאה ה-21 נרשמו בספח גם ילדיו הבוגרים של התושב, בני כל גיל. החל מ-1 ביוני 2020 בוטל הספח והפרטים בו נמסרים כקובץ דיגיטלי.
ב-2002 החליף אדם את הספח עקב כך שהיה בלוי, בספח החדש עקב טעות היה רשום שיש לו בת נוספת וזכה בתביעה כנגד משרד הפנים[4]
ארגון משפחה חדשה מנפיק תעודת זוגיות שהיא מסמך המעיד על כך שבני הזוג הנושאים אותו חיים בזוגיות וגם ספח ילדים המצורף לתעודת הזוגיות, הספח גם הוא מבוסס על תצהיר או על מסמכי רישום רשמיים (כגון תעודת לידת חי, תעודת לידה, תמצית רישום ודרכון) של ילדי בני הזוג. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לתחילת שנת 2010 חיים בישראל כ-52 אלף זוגות, שמהווים כ-3.5% מכלל הזוגות, אשר לא נישאו באופן רשמי או שהם חיים יחד מבלי שעברו טקס כלשהו והם מנהלים חיי משפחה מלאים. הם אינם רשומים כזוג במשרד הפנים, ולפיכך נוצר הצורך במסמך שיהווה תחליף להצגת ספח תעודת הזהות שאותו יוכלו בני הזוג להציג כאישור וכאימות למצבם האישי.
היסטוריה
בתקופת המנדט
במשך רוב שנות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל לא הנהיגו השלטונות תעודות זהות לתושבי הארץ. כנראה בסוף שנות השלושים, אולי בתקופת "המרד הערבי הגדול" נגד הבריטים הונהגה בארץ על ידי השלטונות תעודת זהות. התעודות הונפקו לכל תושבי הארץ, יהודים כערבים. התעודה הייתה בת שני דפים בלבד, מקרטון בצבע ורוד ומאוחר יותר מקרטון חום. התעודה נשאה תצלום של בעל התעודה וכללה (בשפה האנגלית) את שמו של בעל התעודה, יישוב מגוריו, עיסוקו, מקום עסקו ותיאורו, לרבות גובהו, צבע עיניו, צבע שערו, מבנה גופו ו"סימנים מיוחדים". התעודה נשאה את חתימתו של נושא התעודה ואת חתימת וחותמת הרשות המוציאה. המספר הנקוב בתעודה איננו נראה כמספר זהות אלא כמספר הסידורי של התעודה במשרד בו הוצאה.
התעודה לא כללה תאריך לידה. ככל הנראה כיוון שלא התבצע רישום לידה מסודר בקרב האוכלוסייה הערבית הכפרית.
על מנת להבדיל בין יהודים לערבים צוין בתעודה גם "הגזע" (Race).
בחלק מהתעודות, כנראה מהתקופה אחרי שנת 1945, עם הגאות בתנועת ההעפלה התנוססה בראש התעודה חותמת האומרת: "נשיאת תעודה זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל" (Palestine). זאת כנראה על מנת שבתעודה לא יהיה משום מתן לגיטימציה למעפילים שהגיעו לארץ ישראל כעולים בלתי לגליים.
במהלך שנות המדינה
תעודות הזהות הראשונות שחולקו לתושבי מדינת ישראל עם הקמתה, לאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-8 בנובמבר 1948, היו בצורת פנקס קטן הנתון בכריכת קרטון כחולה. פרטי נושא התעודה מולאו בה בעט והיא הכילה מספר דפים ריקים (כדוגמת דרכון) בהם נרשמו שינויים בשם, במצב המשפחתי ובכתובת, שנרשמו בעט ולידם הוטבעה חותמת משרד הפנים. פרט בלתי נפרד מן התעודה היו הטורים בהם צוין גובהו של האיש וצוינו לגביו "סימנים מיוחדים".
כן הוטבעו בדפים הריקים חותמות המעידות על השתתפות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות וכן על קבלת פנקסי תלושים בימי הצנע.
בסוף שנות החמישים הונפקו התעודות בצורה דומה, כפנקס (הפעם קטן מעט מקודמו) בכריכת פלסטיק בצבע תכלת ובו מספרי זהות בני תשע ספרות.
בשנות השמונים הונפקו תעודות הזהות בצורת כרטיס, פלט מחשב, בציפוי למינציה ונתון בתוך נרתיק פלסטיק כחול. לנרתיק צורף ספח ובו כתובתו של התושב, שם בן או בת זוגו ומספר הזהות שלהם ושמות ילדיו עד גיל שמונה עשרה בציון תאריכי לידתם ומספרי הזהות שלהם. במאה ה-21 נרשמו בספח גם ילדיו הבוגרים של התושב, בני כל גיל. החל מה-1 ביוני 2020 בוטל הספח והפרטים בו נמסרים כקובץ דיגיטלי.[5]
בשנת 2013 החל משרד הפנים בפיילוט של הנפקת תעודות זהות חכמות עם שבב המכיל נתוני זיהוי ביומטריים, דבר שהתאפשר לאחר שבשנת 2009 חוקקה הכנסת את חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע (2009). תוקפו של הפיילוט פג ביוני 2015, אז החליט שר הפנים סילבן שלום להאריכו בתשעה חודשים נוספים עד מרץ 2016.[6] בחודש פברואר 2017, התקבל התיקון לחוק בו הוחלט כי החל מ-1 ביוני 2017, יונפקו תעודות זהות חכמות הכוללות נתוני זיהוי ביומטריים. תעודות אלו, יהיו בעלות תוקף של בין חמש לעשר שנים, בהתאם לתקנות החוק.
סעיף הלאום
- ערך מורחב – סעיף הלאום בתעודת הזהות (ישראל)
מאבקים רבים התקיימו על רישום סעיף הלאום בתעודת הזהות:
הנושא עלה לראשונה בשנת 1958 בעניין הנוהל לרישום הדת על פי הצהרת הורים. מפלגת מפד"ל הביאה למשבר קואליציוני,[7] בעקבות הנוהל של משרד הפנים לפיו: "במקרה שהורים הם בני דתות שונות — נשואי תערובת — יש לרשום פרט זה על יסוד הצהרה בכתב החתומה בידי שני ההורים. בה יביעו את רצונם באיזה דת לרשום את ילדם". ובסעיף "הלאום"- הדברים האמורים לגבי סעיף הדת אמורים גם לגבי סעיף הלאום". כלומר רישום לאומיותו של ילד נקבע על פי הצהרת הוריו ולא על פי דיני ההלכה, כפי שתבע המפד"ל.[8] הרבנות הראשית גם לא הכירה מאז קום המדינה ברישום הדת והלאום של משרד הפנים מסיבות אלו.[9] בעיה נוספת הייתה "רישום בתום לב", כלומר רישום של אדם כיהודי על פי הצהרתו בלבד.[10] פתרון אחד שהוצע היה למחוק את סעיף הלאום מהרישום.[11] פתרון נוסף שביקשו הדתיים ליישם היה הצהרה של ההורים שהילד יגויר כהלכה, אם יש ספק.[12] לאחר שנה של דיונים הוצעה פשרה, רישום דת האב ודת האם בטופס מרשם התושבים של קטין.[13] הרבנות הראשית ושר הדתות הסכימו לפשרה.[14]
הנושא עלה שוב בשנת 1970 בעקבות משבר "מיהו יהודי" ובג"ץ שליט.[15] שליט ביקש לרשום את ילדיו כחסרי דת אבל בעלי לאום יהודי. פקידי משרד הפנים סירבו לעשות זאת, לכן עתר שליט לבג"ץ נגד שר הפנים. בג"ץ קיבל את העתירה ברוב של חמישה שופטים לעומת ארבעה.[16] כתוצאה מכך, ב-10 במרץ 1970, אישרה הכנסת תיקון לחוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין, במסגרתו נוסף לחוק השבות סעיף 4ב הקובע: ""יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת",[17] ללא הגדרה באיזה גיור מדובר. במקביל נוסף לחוק מרשם האוכלוסין סעיף 3א הקובע: "לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך".[18] לאחר תיקון החוק ביקשו מספר אנשים למחוק את סעיף הלאום לחלוטין.[19][20] חבר הכנסת דוד בן-גוריון (הרשימה הממלכתית) הודיע באופן חד משמעי שהוא נגד מחיקת סעיף הלאום.[21] מרצה באוניברסיטת תל אביב, גיאורגי רפאל טמרין, הגיש בקשה להרשם בסעיף הלאום כ"ישראלי".[22] טמרין טען, שהתיקון לחוק השבות מהווה "מבחן גזעי דתי", לטענתו, בעקבות התיקון אדם שהוא אתאיסט אינו יכול להיות יהודי על־פי החוק החדש.[23] לכן הוא מבקש להמיר את הרישום הקיים לגביו במרשם התושבים בסעיף הלאום מ"יהודי" ל"ישראלי". טמרין פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך בקשתו נדחתה בנימוק ש"אין אדם יכול ליצור בהבל פיו לאום חדש ולומר אני משתייך אליו". גם בערעור בפני שופטי בית המשפט העליון שללו השופטים פה אחד את קיומו של "לאום ישראלי" בקבעם, "כי אין משמעות למבחן ההרגשה הסובייקטיבית של אדם פלוני בדבר השתייכותו ללאום אלמוני בלי שניתן לקבוע, על-פי קריטריונים כלשהם שאותו לאום הוא בנמצא".[24] עם זאת באותה עת נענה משרד הפנים לבקשת יונתן רטוש, מייסד תנועת העברים הצעירים, לרשום "עברי" תחת סעיף הלאום בתעודת הזהות שלו (הלאום "עברי" נרשם בתעודה עם הקמת המדינה ב-1948, אך אחר כך סירבו לחדש לו את התעודה עם רישום זה).[25] גם אמו ביקשה לשנות את הרישום כ"עברי".[26]
עניין נוסף שגרם למחלוקת היה עניין הגיור. המפד"ל סירבה להכיר באנשים כיהודים אם עברו גיור קונסרבטיבי או רפורמי, ובקשה לא לרשם אותם כיהודים בתעודת הזהות.[27] בשנת 1986 נדרש בית המשפט העליון לדון בשאלת התוקף של גיור לא-אורתודוקסי. שר הפנים יצחק חיים פרץ (ש"ס) סירב לרשום כיהודייה את שושנה (סוזן) מילר שהתגיירה בארצות הברית בגיור רפורמי. אך לאחר שהבין שלא יוכל להימנע ברישום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלה, החליט שבסעיף הלאום, תירשם המילה "נתגיירה" בצד המילה "יהודייה". ואולם בג"ץ קבע כי פרטים הנוגעים ללאום ולדת לפי חוק מרשם האוכלוסין צריכים להירשם לפי הודעת הנרשם בלבד, ולכן לפקיד הרישום אין נתונה הסמכות להוסיף פרטים לרישום לפי ראות עיניו.[28] פרץ התפטר מתפקידו כשר הפנים בינואר 1987 על רקע "משבר הגיור".[29] ראש הממשלה יצחק שמיר וגם מפלגת העבודה הציעו פתרון של מחיקת הלאום מהתעודה, אך שימור הרישום ברשומות משרד הפנים.[30][31] בבחירות לכנסת ב-1988 הגדילה ש"ס את כוחה לשישה מנדטים. אריה דרעי, שלא היה חבר כנסת, מונה לשר הפנים. ביוני 1989, בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא הגיור, החליט דרעי להוסיף מדבקה מתחת לתמונה בתעודת הזהות ועליה כתוב:”לפי סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ״ה 1965, הרשום בתעודה זו בפרטי "לאום" ו״מצב אישי", אינו אפילו ראיה לכאורה לנכונותו”.[32] את המדבקה יזם בעקבות הוראת בג״ץ למשרד הפנים לרשום כיהודים תשעה גרים, בהם רפורמים וקונסרבטיבים, עקב כך הציע דרעי להסיר את חתימתו מתעודות הזהות ולהוסיף את המדבקה, כדי שלא יאלץ להתפטר כמו השר פרץ לפניו, ומועצת חכמי התורה אישרה את ההצעה.[33] המדבקה הביא לסערה במערכת הפוליטית.[34] היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש הודיע לדרעי שהניסוח על המדבקה אינו חוקי, והוסכם על ניסוח אחר:”פרטי הרישום בתעודה - למעט לאום מצב אישי ושם בן הזוג - ראיה לכאורה לנכונותם”, בנוסף, במקום מדבקה המשפט הודפס כחלק מהתעודה עצמה.[35][36]
החל מ-25 באפריל 2002 מונפקות תעודות זהות חדשות ללא סעיף הלאום (במקומו מודפסת שורת כוכביות). הסיבה להשמטת סעיף הלאום הייתה פסיקת בג"ץ ב־2002 שהורתה לרשום כיהודים מתגיירים שעברו גיור רפורמי.[37] שר הפנים אלי ישי (ש"ס) החליט להשמיט את סעיף הלאום, על מנת להימנע מלרשום במסמך רשמי את יהדותו של אדם לפי קביעת בג"ץ. בנובמבר 2004 דחה בג"ץ[38] עתירה של ליאורה גולדמן שביקשה להשיב את סעיף הלאום לתעודת הזהות, בנימוק שחוק מרשם האוכלוסין אינו אלא חוק סטטיסטי-רישומי ולא חוק הצהרתי על יהדותם של אזרחים. הלאום נרשם עדיין במרשם האוכלוסין, וכל תושב ישראלי זכאי לקבל בחינם תדפיס של תמצית המרשם שלו, בו מצוין גם הלאום.
בשנת 2000 פנה עוזי אורנן (מייסד עמותת "אני ישראלי" ואחיו של המשורר יונתן רטוש שנרשם כ"עברי") למשרד הפנים וביקש להירשם תחת הלאום "ישראלי", אך בקשתו נדחתה.[39] בסוף 2003 פתח אורנן במאבק משפטי לשינוי רישום סעיף הלאום בעניינו. תחילה הגיש, בצירוף עותרים נוספים, עתירה לבג"ץ שנמחקה בעקבות המלצת השופטים.[40] בשנת 2007, הגיש אורנן עתירה חדשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, יחד עם אורי אבנרי, שולמית אלוני, איתמר אבן-זהר, יוסף אגסי ורעייתו יהודית בובר אגסי, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ואזרחים נוספים שחלקם אינם רשומים כיהודים.[41] השופט נעם סולברג הכריע שהסוגיה אינה שפיטה. בערעור שהגישו טענו כי הלאום הישראלי נוצר עם הקמת המדינה וכי שלילת קיומו של הלאום הישראלי כמוהו כשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית דמוקרטית. בית המשפט העליון הכריע שהנושא שפיט. אך השופטים הבהירו כי דוחים את העתירה מהסיבה של היעדר הוכחת קיומו של לאום ישראלי (ראה: פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים).[42]
בשנת 2011 הורה השר אלי ישי להחזיר את סעיף הלאום, לטענתו בעקבות פנייה של ניצולי השואה שאמרו שהם גאים להיות יהודים ואינם רוצים להחליף את תעודותיהם הישנות בכאלו שלא יכתב בהן הלאום.[43]
ב-16 בספטמבר 2014 אפשר שר הפנים גדעון סער (הליכוד) רישום של לאום ארמי במרשם האוכלוסין.[44][45] בפברואר 2017, מספר חברי כנסת העלו הצעת חוק לקבוע הוראת שעה לחמש שנים, לפיה אדם המנהל הליך לקבלת פסק דין הצהרתי המעיד על היותו ארמי, יהא זכאי לסיוע משפטי ולפטור מאגרת בית משפט.[46] בסך הכל טבלת הלאומים של משרד הפנים כוללת כ-135 ערכים, ובין השאר כוללת לאום "אבחזי", לאום "גויאני", לאום "אשורי" ולאום "שומרוני".[47]
תעודת זהות פלסטינית
- ערך מורחב – תעודת זהות (הרשות הפלסטינית)
לתושבי יהודה והשומרון וחבל עזה הפלסטינים ניתנה תעודת זהות על ידי המנהל האזרחי. מבנה התעודה היה דומה לזה של תעודת הזהות הישראלית, אך הנרתיק של תעודה זו היה בצבע כתום (רוב תושבי השטחים) או ירוק (תושבי מזרח ירושלים), וללא הטבעת סמל מדינת ישראל אלא סמל צה"ל שהיה מוטבע בתעודה. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, המשרד לעניינים אזרחיים שלה מנפיק תעודות זהות פלסטיניות באישור ישראל, שקובעת גם את מספרי הזהות. תעודות אלה דומות לתעודות המנהל האזרחי הכתומות, אך הנרתיק שלהן הוא בצבע ירוק ועליו מוטבע סמל הרשות הפלסטינית, והכיתוב בערבית קודם לזה שבעברית.
קישורים חיצוניים
חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982, באתר ויקיטקסט- עלון הסברה - תעודת זהות ביומטרית, אתר רשות האוכלוסין וההגירה
- עלון הסברה - תעודת זהות לבני 16, אתר רשות האוכלוסין וההגירה
- דוגמאות לתיעוד ביומטרי ישראלי, אתר רשות האוכלוסין וההגירה
- תקנות מרשם האוכלוסין (תעודה אלקטרונית לאימות), התשע"ב-2012, באתר "נבו הוצאה לאור" (קובץ התקנות 7146 מיום 26 ביולי 2012)
- ספח תעודת זהות, באתר Gov.il
- מיכל מרגלית, איך נקבעו מספרי הזהות שלנו?, באתר ynet, 14 בפברואר 2014
- תמר זיגמן, הקלטה נדירה: מחלקים את תעודות הזהות הראשונות של מדינת ישראל!, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24.04.2018
הנפקת תעודות זהות לתושבים ערבים בגליל, דצמבר 1950, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
