חסינות עדר
סוג של הגנה עקיפה מפני מחלות זיהומיות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חסינות עדר (או אפקט עדר) היא סוג של הגנה עקיפה מפני מחלות זיהומיות, המתרחשת כשאחוז גדול מהאוכלוסייה הופך חסין למחלה - בין משום שחלה והבריא ובין משום שהתחסן - ובכך מספק אמצעי הגנה לאנשים שאינם מחוסנים[1]. באוכלוסייה שבה רוב האנשים התחסנו, יש פחות אנשים חולים, ופחות מקורות להידבק מהם, כך שגם אנשים לא מחוסנים חשופים פחות לגורמי המחלה[2].
יש אנשים שאינם יכולים להתחסן מסיבות רפואיות: אצל חלקם מערכת החיסון פגומה, וחיסון מסכן אותם (למשל מי שעוברים דיכוי של מערכת החיסון - כמו בכימותרפיה, או אחרי השתלה); יש כאלה שאף על פי שקיבלו את החיסון, עדיין לא יהיו מחוסנים, כי מערכת החיסון שלהם לא ייצרה את הנוגדנים בצורה יעילה מספיק; וישנם מקרים בהם החיסון לא יהיה יעיל, כמו בתינוקות קטנים מדי, או אצל אנשים מבוגרים מאוד. חיסון אינו יכול לעבוד בכל מצב, וכל האנשים במצב כזה חשופים בצורה קשה יותר למחלות זיהומיות, כמו גם לסיבוכים האופייניים להן[3].
כאשר מספיק פרטים באוכלוסייה מתחסנים, הסיכוי להדבקה יורד עבור אלו שלא חוסנו[4]. במקרים מסוימים - גם אם נדבקים, המחלה קלה יותר, ועם פחות תופעות לוואי. לדוגמה, הירידה במספר המקרים של ילדים מתחת לגיל שנה שנדבקו באבעבועות רוח מאז תחילת החיסונים. במצב שבו מספיק אנשים התחסנו ואין עוד נדבקים חדשים, אזי מחלות יכולות להיעלם מן העולם, כפי שקרה עם אבעבועות שחורות ודבר הבקר. רופאים רואים ב'חסינות העדר' סוג של ערבות הדדית חברתית. אנו מתחסנים כדי להגן על החלשים בחברה, ולא רק על עצמנו[5][6].