גירוש תל אביב
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
גירוש תל אביב היה אירוע בתולדות היישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה. באביב 1917 הוציאו השלטונות העות'מאניים צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאניים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, כדי להגן עליהם מפני פגיעת האויב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האויב. הצו לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה בה׳ בניסן (28 במרץ 1917)[1]. חתם עליו אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה.
תושבי תל אביב ויפו היהודים ארגנו את "ועד ההגירה" בראשותם של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר (חברי הוועד הנוספים היו: שמעון רוקח, אברהם ישראל לב (1866–1921), שמואל אשכנזי, י"ד הורוביץ ובצלאל יפה), והם דאגו לבואם של תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, אשר הגיעו לתל אביב עם עגלותיהם והובילו את המגורשים למקומות יישוב חדשים.
כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה, מלבד כמניין שומרים מבני השכונה שנקראו "הקבוצה היפואית". הגולים נדדו לירושלים, למושבות במרכז הארץ (פתח תקווה וכפר סבא) ובצפונה, שם התפזרו בין מושבות הגליל התחתון, בזכרון יעקב, טבריה ובצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודים[2] וכמו כן שחרר ג'מאל פאשה שני רופאים יהודים שהצטרפו לשניים הקיימים על מנת לטפל בגולים.[3] למרות זאת סבלו המגורשים מרעב וממחלות וחלקם מתו בעת גלותם. רק לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם.