חלה (מתנות כהונה)
מצוות הפרשת חלה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תרומת חלה (או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה מחמשת מיני דגן חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. מאחר שבימינו לא ניתן לעשות או לאכול את החלה בטהרה, בפועל לא נותנים את החלה לכהן אלא ברוב המקרים שורפים אותה כדין חלה טמאה.
מקרא | ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים י"ח–כ"א |
---|---|
משנה | מסכת חלה |
תלמוד ירושלמי | מסכת חלה |
משנה תורה | הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרקים ה'-ח' |
שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים שכ"ב-ש"ל |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קל"ג ספר החינוך, מצווה שפ"ה |
עיסה החייבת בתרומה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה.[1] ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. בדומה לשאר תרומות ומעשרות, החיוב מהתורה הוא על עיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן ש"רוב יושביה עליה" היינו כשרוב עם ישראל יושב על אדמתו. חכמים תיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ וגם כשישראל לא יושב על אדמתו.[2]
הוצאת ה"חלה" מהבצק על מנת לתת לכהן נקראת "הפרשת חלה". אסור לאכול מהעיסה לפני שהופרשה ממנה חלה, בדומה לדין טבל האוסר אכילת יבולים שלא הופרשו מהם התרומות או המעשרות.[3] מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שלפי המסורת נמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), אף על פי שגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.