מחקר הרעב בגטו ורשה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מחקר הרעב בגטו ורשה היה מחקר תצפיתי נרחב שנערך בגטו ורשה אשר עסק בהשפעותיהם הפיזיולוגיות של רעב ותת-תזונה. במחקר לקחו חלק כ-30 רופאים יהודים בתקופת השואה, בהובלתו של ראש השירות הרפואי בגטו, ישראל מילייקובסקי, והוא נחשב למחקר המקיף ביותר שנערך אי פעם בנושא השלכותיו של הרעב האנושי.[2]
"העבודה על חוסר המזון החלה בחודש פברואר 1942. חוסר מזון היה הגורם החשוב ביותר והשולט בחיי היומיום בין חומות גטו ורשה. הסימפטומים של גורם זה היו קבצני המזון וגופות המתים המכוסים בעיתונים, שמילאו בערבוביה את רחובות הגטו. הנתונים על חוסר המזון ושני מלוויו, השחפת וקדחת הבהרות, נאספו מבתי־היתומים, ממרכזי הפליטים ומבתי־החולים. |
מתוך: ההקדמה לספר על מחלת הרעב מאת ישראל מילייקובסקי[1] |
המחקר החל בפברואר 1942 ונמשך כחמישה חודשים עד להפסקתו עם תחילת שילוחי האקציה הגדולה ב-22 ביולי באותה שנה. ממצאי המחקר הוסתרו בכדים ונחשפו לאחר המלחמה. חלק ניכר מהחומר הוברח מהגטו אל הצד הפולני של ורשה לידי ויטולד אורלובסקי, מנהל המחלקה למחלות פנימיות באוניברסיטת ורשה, ופורסם בשנת 1946 בהוצאת הג'וינט תחת הקובץ Maladie de Famine (צרפתית: "מחלת הרעב").
האוכלוסייה שנבדקה במחקר נלקחה מתוך הגטו וחולקה ל-12 קבוצות לפי התחום הפיזיולוגי שנבדק. קבוצה אחת בראשות אנה בראודה-הלר בחנה את השפעת הרעב על התפתחותם של ילדים. קבוצה שנייה בראשות יוסף שטיין חקרה את האנטומיה הפתולוגית של מחלת הרעב. קבוצה נוספת בראשותו של יוליאן פלידרבאום חקרה את הביוכימיה והביטוי הקליני של הרעב. אמיל אפלבאום וחבריו בדקו את השפעתו של הרעב על מחזור הדם, ומיכאל שיינמן הוביל מחקר על הביטויים ההמטולוגיים של המחלה. הפרעות בראייה בהשפעת הרעב נבדקו על ידי שמעון פייגנבלאט.
מורים ותלמידים מבית הספר המחתרתי לרפואה בגטו היו שותפים לעריכת המחקר.