אוניית צובר
אוניית משא המובילה מטענים יבשים בתפזורת / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אֳנִיַּת צֹבֶר (באנגלית: bulk carrier, bulk freighter, או bunker), או אֳנִיַּת תִּפְזֹרֶת, היא אוניית משא המובילה מטענים יבשים בתפזורת, כלומר מטענים שאינם ארוזים, כמו דגנים, סוכר, פחם ועפרות מתכת.
מאז שנבנתה אוניית הצובר הייעודית הראשונה, בשנת 1852, הביאו שיקולים כלכליים לפיתוחן של אוניות מסוג זה, ולבניית אוניות צובר גדולות ומשוכללות מאוד. אוניות צובר נבנות בימינו תוך שימת דגש מיוחד על ניצול מקסימלי של קיבולת מטענן, בטיחותן, יעילותן, ושיפור תנאי העבודה של צוות האונייה.
אוניות צובר מהוות כיום כ-40% מכלל אוניות הסוחר בעולם, וגודלן נע מאוניות קטנות, שלהן סַפְנָה (מחסן) אחת, ועד למובלות-עפרות ענקיות, המסוגלות להוביל מטען במשקל שמעל 360,000 טונות. אוניות צובר נחלקות לכמה סוגים בהתאם לשיטת פריקתן: חלקן יכולות לפרוק את מטענן בעצמן, אחרות תלויות במתקני הפריקה שבנמל, וקיימות גם אוניות המסוגלות לארוז את המטען תוך כדי העמסתו או פריקתו. יותר ממחצית אוניות הצובר בעולם הן בבעלות חברות יווניות, יפניות או סיניות, ולמעלה מרבע מהן רשומות בפנמה.[1] יפן בונה אוניות צובר יותר מכל מדינה אחרת, ו-82% מכלל אוניות הצובר בעולם נבנו באסיה.
צוות אוניית צובר נוטל חלק בטעינת האונייה ובפריקתה, בהשטת האונייה ובתחזוקת מנועיה וציודה. הטעינה והפריקה קשות ומסוכנות, ועשויות להימשך, באוניות גדולות, עד 120 שעות. גודל הצוות יכול לנוע בין שלושה אנשים באוניות קטנות, ועד למעלה מ-30 באוניות הגדולות ביותר.
מטען בצובר עשוי להיות בעל משקל סגולי גבוה, משתך (קורוזיבי), או שוחק מאוד, והובלתו כרוכה בסכנות בטיחותיות: תזוזת המטען, התלקחותו העצמית או ספיגתו במים עלולים לסכן את האונייה, ובמקרים קשים אף להביא לטביעתה. גל מקרי טביעה של אוניות צובר בשנות ה-90 של המאה ה-20 נגרם משימוש באוניות ישנות, שסבלו, בשל כך, מבעיות קורוזיה, וכן בשל פתחי הכוות (hatchways) הגדולים של אוניית צובר, הנחוצים לניטול יעיל של המטען. בעקבות זאת הותקנו תקנות בינלאומיות חדשות לשיפור מבנה האוניות והפיקוח עליהן, וכן לקיצור זמן הנטישה במקרה של סכנת טביעה.