Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אזור הסייג (בערבית: منطقة السياج) הוא שטח בנגב, שבו קובצו תושבי הנגב הבדואים לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל[1]. אזור הסייג ממוקם בין היישובים באר שבע, ערד, דימונה וירוחם.
עד שנת 1948 היו הבדואים בדרום ישראל פזורים ברחבי הנגב ומדבר יהודה, כאשר רובם לא השתקעו ביישובי קבע אלא ניהלו אורח חיים נוודי למחצה. עוד בתקופת השלטון העות'מאני הוגדרו בנגב טריטוריות שבטיות עם גבולות מוגדרים על מנת למנוע מאבקים בין השבטים[2]. באזור הסייג ישבו כבר מספר שבטים, הגדולים שבהם היו אבו רביעייה, אבו קרינאת ואבו ג'ועיד[1].
לאחר מלחמת העצמאות ועם קום המדינה חלק מהבדואים גורשו לסיני ולירדן. האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ הוכנסה תחת ממשל צבאי. הממשל הצבאי הורה לבדואים שנותרו בנגב להתרכז באזור שכונה מאז אזור הסייג. העברתם נומקה בסיבות ביטחוניות. חלק ניכר מהאדמות בהם חיו הבדואים שהועברו לאזור הסייג הפכו לשטחים צבאיים וסגורים, ונאסר עליהם להיכנס אליהם, למרות שעזיבת שטחים אלו הוצגה כמעבר זמני של כחצי שנה בלבד[3]. בעקבות חקיקת חוק רכישת מקרקעים בשנת 1953 קרקעות אלה עברו לבעלות רשות הפיתוח כך שגם אם יתברר שהבדואים היו בעליהם לפני כן, זכותם תוגבל לקבלת פיצויים בלבד[4][5]. הקרקע באזור הסייג הייתה בשליטת השבטים שישבו בו לפני קום המדינה, כך שהשבטים שהועברו לאזור נותרו ללא "טריטוריה שבטית" ונוצרו שני מעמדות: מעמד "בעלי קרקע" ומעמד "מחוסרי קרקע"[1].
עד תום הממשל הצבאי בשנת 1966 חלו על תושביו הגבלות תנועה[6] וחל עליהם איסור לבנות באזור מבני קבע. גידול האוכלוסייה הבדואית באזור הסייג החמירה את המחסור בקרקע באזור והקשתה על אפשרותם של הבדואים להתפרנס ממרעה וחקלאות. בשנות השישים דנה הממשלה בתוכניות ליישוב מחדש של אוכלוסיית הבדואים באזור הסייג. שר החקלאות משה דיין הוביל תוכנית להעברת הבדואים לערים מעורבות במרכז כגון רמלה, לוד ויפו[4]. בסופו של דבר החליטה הממשלה להקים עבור הבדואים ישובי קבע באזור הסייג, בהם רהט ותל שבע.[7][8]
הבדואים בנגב הועברו מהאדמות בהם שהו או נדדו לשטחים אחרים למטרות ריכוז אזורי המחיה שלהם- שכולם ימוקמו באותו האזור, שיוגדר כ"אזור בדווי", זירוז תהליך העיור שלהם, והעברת שטחים רבים יותר לתושבים היהודיים בארץ.
גם באזור זה, לבדואים אין חיים קלים. אין להם תשתיות ואספקה קבועה של מים או חשמל. האשפה שנמצאת בקרבתם, ולעיתים גם ביוב שזורם בין מבני המגורים והאוהלים שלהם גורמים למחלות ופוגעים באיכות חייהם. לילדים קיים קושי להגיע לבתי הספר, מהסיבה שמערכת התחבורה באזור זה לא מפותחת דיה, ולכן צריכים ללכת קילומטרים מדי יום כדי להגיע לבית ספרם. יתרה מזאת, אין להם ביטוח בריאות, השכלתם נמוכה והם גרים בצפיפות גדולה.[8]
אזור זה נחשב להתיישבות ספונטנית - התיישבות ללא הכרה רשמית מטעם המדינה, וכתוצאה מכך יש פגיעה בזכויותיהם האזרחיות בפועל, כדאגה לתשתיות המחייה הבסיסיות, וכן לשירותי חינוך, בריאות ורווחה סמוכים לביתם.[9]
המדינה מסרבת לקבל את טענתם לבעלותם המסורתית על הקרקע ולכן הם הוזנחו. כיום התיישבויות אלה נחשבות ליישובים העניים בישראל. היישובים נוצרו מכורח המציאות, לא בגלל שכך הבדואים היו רגילים לחיות את חייהם. צמצום שטח המחיה הטבעי שלהם וריכוזם באזור הסייג הוא שהוביל אותם להקים מבני קבע לצד האוהלים. כך, עם הזמן נוצרה התיישבות "ספונטנית" ללא תכנון מקדים. לכן, גם לא קיימים ביישובים האלו כבישים, תשתיות מים וחשמל, הבניה בהם נעשתה ללא אישורים כחוק. מסיבות אלו המדינה אינה מכירה בהם.[7]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.