בית האופרה של המארקגראף בביירוית
תיאטרון עתיק שהוכרז כאתר מורשת עולמית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית האופרה של המארקגראף (בגרמנית: Markgräfliches Opernhaus) הוא בניין תיאטרון מהמאה ה-18 בעיר ביירוית, השוכנת במחוז המנהלי פרנקוניה עילית במדינת בוואריה בגרמניה. מכיוון שביירוית הפכה לעיירת מחוז לא משמעותית לאחר סיום תקופת השלטון של המארקגראפים באזור לקראת סוף המאה ה-18, הצליח הבניין לשרוד את התקופה שלאחר מכן כמעט ללא שינוי. הודות לאיכות האמנותית ולמצב השימור, בית האופרה של המארקגראף הוא אחד משני בנייני התיאטרון החשובים ביותר שנבנו לפני המהפכה הצרפתית ושהשתמרו, יחד עם תיאטרו אולימפיקו (אנ') בוויצ'נצה.
 | |||||||
| בית האופרה של המארקגראף בביירוית, 1995 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג |
בית אופרה, מוזיאון  | ||||||
| כתובת |
ביירוית | ||||||
| מיקום |
ביירוית | ||||||
| מדינה |
 גרמניה | ||||||
| הקמה ובנייה | |||||||
| תקופת הבנייה | ?–1744 | ||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1748 | ||||||
| אדריכל |
Joseph Saint-Pierre | ||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות הבארוק | ||||||
| קואורדינטות | 49°56′40″N 11°34′43″E | ||||||
| אתר רשמי | |||||||
  | |||||||
.jpg)
בביירוית מכונה המבנה "בית האופרה" בלבד, ואילו בית הפסטיבלים של ביירוית (בית אופרה) שבנה ריכרד וגנר נקרא "פסטשפילהאוס" (Festspielhaus). לאחר שנסיכות ביירוית נמכרה לממלכת בוואריה בשנת 1810, נקרא הבניין "בית האופרה המלכותי" (Königliches Opernhaus).
ב-30 ביוני 2012 נוסף בית האופרה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בהחלטה להוסיף את בית האופרה לרשימה נכתב: ”כבית אופרה של חצר המלכות במרחב ציבורי, הוא בישר את התיאטראות הציבוריים הגדולים של המאה ה-19. המבנה הלוגי המדורג של התיאטרון המקושט מאוד עם מסכי אשליה מצוירים מייצג את המסורת האדריכלית הטקסית הזמנית שפעלה בתחרויות וחגיגות לייצוג עצמי של הנסיך”.[1]
לפני הקמת הבניין
בשנת 1714 בנה גאורג וילהלם, מארקגראף ברנדנבורג-ביירוית (אנ') בית נשפים על רחוב מינצגאסה, ולידו "בית אופרה". בית הכנסת (גר') נבנה בשנת 1759 באתר בית הנשפים הראשון - ארבע שנים לאחר מכן הוקם הנוכחי במפגש הרחובות מינצגאסה ואופרנשטראסה. הארקדות של תאי בית האופרה הישן נראו עדיין על קיר בית הכנסת בשנת 1946. הבמה הייתה ממוקמת בין בית הנשפים הישן לחדש, ממש ליד בית האופרה של ימינו. עם זאת, בניין זה לא עמד בדרישותיה של וילהלמינה מפרוסיה, מרקיזת ברנדנבורג-ביירוית (משנת 1735 עם בעלה פרידריך, מארקגראף ברנדנבורג-ביירוית (אנ') שליטי נסיכות ביירות).
הבנייה
בית האופרה של המארקגראף נבנה בשנים 1744–1750 והוא אחד התיאטראות ובתי האופרות המקוריים הבודדים של אותה תקופה באירופה. ביוזמת בני הזוג המארקגראף פרידריך ואשתו וילהלמינה הוא נועד להעביר למבקרים מסר של תחילת עידן החוכמה והשלום.
הבניין תוכנן על ידי האדריכל הצרפתי ז'וזף סן פייר (Joseph Saint-Pierre; 1709-1754), פנים הבית תוכנן על ידי המעצבים האיטלקים ג'וזפה גלי ביבינה (אנ') ובנו קרלו בסגנון הבארוק המאוחר של איטליה. רק מסך הבמה המקורי חסר - הוא נגנב על ידי חיילים מצבא נפוליאון בונפרטה, כשעברו דרך ביירוית בדרכם לרוסיה במאי 1812.
תיאטרון התאים עשוי כולו מעץ. שלושת המפלסים של התאים מוקצים לשלוש המעמדות של החברה. אולם מה שבולט הוא העובדה שהתא המלכותי כמעט ולא שימש את המארקגראף ואשתו. באמצע השורה הראשונה היו כורסאות מוזהבות, שמהם ניתן היה לראות את הפעולה על הבמה ממרחק קצר.
ציור התקרה של "אפולו ותשע המוזות" נוצר על ידי יוהאן בנימין מילר מדרזדן. סצנות מיתולוגיות מהמטמורפוזות של אובידיוס מתוארות בתמונות העגולות על מסגרת התקרה.
מבנה הגג, שהוא כנראה יצירתו של נגר החצר אדולף אדם פולנר (Adolf Adam Feulner) והגדול מסוגו, מעורר השתאות. ארגון הייעוץ ICOMOS (הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים) של אונסקו ראה את הגג כבעל ערך מיוחד וסיווג אותו כחלק מהמורשת העולמית.
עם מפתח של 25 מטר, הגג נטול העמודים הוא בקצה אורך הבנייה האפשרי. העץ למבנה הגג הושג ככל הנראה בחורף 1746–1747 מהיערות העיקריים של קולמבך (אנ') וזנקט יוהאניס (Sankt Johannis), ומהיערות של קרוסן (אנ'), לינדהנהרדט (Lindenhardt) ורוהרנהוף (Röhrenhof) ובמחלקת היערות של הימלקרון. לאחר הקמת הקירות החיצוניים נאלצו נגרי החצר להקים את הגג במהירות האפשרית כדי לאפשר לביבינה לסיים את הפנים מבלי חשש מגשם. המבנה שלא היה לגמרי מלבני מושלם אילץ את הסתרת חריגות הבנייה והקשה על הקמת מבנה גג עם רכס גג ישר. על מנת לפצות על רוחב שונה מלפנים ומאחור - הגג קוזז בעד 40 סנטימטרים - פולנר בנה ארבעה קורות גג על פי אותו עיקרון וחיבר אותם יחד.
העץ שהושט בנהרות הותקן כשהוא עדיין לח. על מנת לסיים מהר יותר, היו לפולנר שני חלקים של הקמת הגג שהתנהלו במקביל זה לזה: האחד הגיע מהבמה לכיוון מרכז הבניין, והשני מקדימה. ביבינה לא הגיע לביירוית כדי להתקין את התאים רק בשנת 1747, כאשר מבנה הגג היה במקום ואתר הבנייה היה יבש. בפתיחה, לחזית הרחוב עדיין היה סוף ישר. הגג המשופע בצד הרחוב לא נבנה עד 1750 עם תוספת הפרוזדור.
לאחר הבנייה
המאה ה-18
בית האופרה נחנך בסוף ספטמבר 1748 לרגל נישואיה של אליזבת פרדריקה סופיה, מרקיזת ברנדנבורג-ביירוית, בתם של המארקגראף ואשתו, לקרל השני אויגן, דוכס וירטמברג. החזית טרם הסתיימה עם חנוכת המבנה. במסגרת פסטיבל של אופרות איטלקיות הוצגו האופרות "ארתחשסתא" ו"אציו" של המלחין יוהאן אדולף האסה. בניית הבניין שעל עלותו נאלצו לשלם בסופו של דבר נתיני המארקגראף הכניסה את נסיכות ביירוית למשבר כספי.
המרקיזה וילהלמינה, אחותו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, מתה עשר שנים לאחר חנוכת הבית. היא הייתה מלחינה ולברתיסטית מחוננת של אופרות ומחזות מוזיקליים שהוצגו בביירוית. במהלך ניהול האופרה שלה, שנמשך כ-20 שנה (משנת 1737), היא העניקה לתיאטרון המוזיקה שלה אופי אישי ועצמאי, שהגיע לשיאו בבניית בית האופרה של המארקגראף. לאחר מותה הצטמצם התיאטרון הרגיל, ולאחר מותו של המארקגראף פרידריך חמש שנים לאחר מכן (1763) הוא הופסק זמנית. היסטוריונים רואים בכך סיבה לכך שבית האופרה עשוי עץ זה לא נפל קורבן לשריפה כמו האחרים בתקופתו. נרות או עששיות, שעלולים היו לגרום לשריפה, הודלקו שם לעיתים רחוקות יותר.
מכאן ואילך, כבר לא היו לביירוית אנסמבל שחקנים משלה; העלויות והרפרטוארים התאימו למה שהיה בר השגה לעיירה פרובינציאלית. בשנת 1769 עברה לראשונה לבניין קבוצת אמנים נודדת (Wanderbühne). מינה פון ברנהלם (אנ') של לסינג, רומיאו ויוליה של שייקספיר והקמצן של מולייר היו באותה תקופה בתוכנית. המחזה מזימה ואהבה של שילר פתח כנראה מחדש בסוף 1780 פצעים מדממים באוכלוסייה עם הדיווח על חיילים שנשלחו לאמריקה. בשנת 1777 הכריח אלכסנדר, מארקגראף ברנדנבורג-אנסך (אנ') יותר מ-2,300 גברים משטחי ביירוית ונסיכות אנסבך לשרת בשלוש עשרה המושבות תוך איום בעונשי מוות, מתוכם שבו רק 1,379. באותה תקופה חיו בעיר כ-10,000 איש. בית האופרה היה גדול מדי לדרישות הצנועות של האזרחים ולא ניתן היה לחמם אותו. לכן, החל משנת 1785 ואילך, אנשים עברו לעיתים קרובות לתיאטרון קטן ומחומם יותר, שנבנה באורוות לשעבר של המארקגראף בשנת 1762.
בשנת 1794 הושמעה לראשונה האופרה חליל הקסם של מוצרט בבית האופרה, אך "הלהיטים של הקהל" היו אופרטות ומחזות מוזיקליים. הזמרים היו לרוב רק שחקנים בלא הכשרה בשירה, נגני התזמורת הגיעו מלהקת התיאטרון וגם מהתזמורת הצבאית שהובאו כדי לחזק אותם. המחברים המועדפים בדרמה היו אוגוסט פון קוצבו ואוגוסט וילהלם איפלנד (אנ'), רבים משחקני המחזות ההיתוליים (Posse mit Gesang) ביצעו מחזות משעשעים כמו "היפה מביירוית בווינה" (Die Schöne Bayreutherin in Vienna ). בשנים 1792–1793 הופיע פרנץ אנטון פון ובר (Franz Anton von Weber) בהופעות אורח עם להקתו, כולל בנו קרל מריה, בבית האופרה של המארקגראף. בזמן הכיבוש הצרפתי (אנ') משנת 1806 הופסקו ההופעות בבית האופרה.
המאה ה-19
לאחר שביירוית נמכרה לממלכת בוואריה על ידי נפוליאון בונפרטה בשנת 1810, נוהל בית האופרה על ידי פקידי ממשל בווארים שלא השתמשו בבית רק למטרות תרבות. "אין מקום הגון לייבוש הקמח למחסני הצבא, ויש להשתמש בבית האופרה במשך 14 יום" נכתב במכתב ממשלתי משנת 1814. בשנות המלחמה היה הבניין בעיקר משאב לשימוש צבאי, מצבו הידרדר. דו"ח של רשויות הבנייה בבוואריה ציין: "גג הצפחה של בית האופרה המלכותי במצב גרוע. מי גשמים חודרים דרך המעטפת ויוצרים בריכות שלמות בקומת הקרקע, שאותן ניתן לראות במשך ימים".
הופעות אורח קיבלו צורות יציבות יותר במאה ה-19. בית האופרה שימש באופן קבוע את התיאטראות הקבועים בערים השכנות קובורג, נירנברג ובמברג, אם כי לא התעלמו מאירועים מקומיים. הוצגו יצירות של תאודור קרנר, הגיבור הלאומי שנהרג בקרב, ו"קתי פון היילברון" (Das Käthchen von Heilbronn) של קלייסט. הוצגה אפילו התערוכה הפירוטכנית "האש של מוסקבה" למרות סכנת השריפה לבית האופרה העשוי מעץ. בשנת 1822 - שנה אחת בלבד לאחר הצגת הבכורה – התקבל המחזה "הקלע החופשי" (Der Freischütz) של קרל מריה פון ובר בסערות של מחיאות כפיים. האופרה היחידה של בטהובן פידליו הייתה בתוכנית בשנת 1834. היו גם הצגות תיאטרון קלאסיות במאה ה-19. במחצית השנייה של המאה ה-19 בכל עונה הציג "אנסמבל תיאטרון החצר" (Hoftheater-Ensemble) אופרטות בבית האופרה. גם כוכבי תעשיית הבידור המתהווה היו שם. קוסמים, אקרובטים וספורטאים הופיעו, קופים מאומנים הראו את הטריקים שלהם. בית האופרה של המארקגראף שימש כאתר מופעים יומיומי עד שנות השלושים של המאה העשרים, לפני שהנאציונל-סוציאליסטים הסבו את זירת הרכיבה של המארקגראף לשעבר (משנת 1965: בית העירייה) לתפקיד זה.
בית האופרה של המארקגראף היווה אטרקציה גם עבור המלחין ריכרד וגנר, שבחר בביירות כמיקום לפסטיבל. ב-30 ביוני 1860 התקיימה הופעת האופרה שלו טנהויזר בביצוע האופרה של קובורג בנוכחות מקסימיליאן השני, מלך בוואריה. זה היה שיאה של חגיגה שנמשכה שלושה ימים לרגל חמישים שנה לסיפוחה של העיר ביירוית לבוואריה, וההופעה הראשונה של אופרת וגנר בעיר. במהלך ביקורו של לודוויג השני, מלך בוואריה בנובמבר 1866, בוצעו קטעים מטנהויזר בבניין, שהואר אז לראשונה באמצעות גז והועלתה האופרה לוהנגרין של וגנר.
וגנר, שכבר עבר פעם אחת בביירוית בשנת 1836, התוודע לבמה, שהייתה גדולה באותה תקופה באופן יוצא דופן, באמצעות לקסיקון בסביבות 1870. עם זאת, במהלך שהותו הראשונה בעיר באפריל 1871, הוא מצא שגודל האודיטוריום וצורתו אינם מתאימים למטרותיו. אף על פי כן, הוא קבע את ביירוית כמקום לפסטיבל והחליט לבנות שם תיאטרון משלו. כדי לחגוג את הנחת אבן היסוד של בית הפסטיבלים של ביירוית ניצח וגנר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן בבית האופרה של המארקגראף ב-22 במאי 1872 לקראת פסטיבל ביירוית הראשון בשנת 1876. באישור הרשויות המלכותיות, הוא השתמש בבית האופרה של המארקגראף כאתר חזרות חלופי.
המאה ה-20
לאחר מלחמת העולם השנייה, הבניין הוחרם בתחילה על ידי הממשל הצבאי של צבא ארצות הברית ושוחרר מחדש רק ביוני 1947. שבועות פסטיבל מוצרט התקיימו כבר באוגוסט אותה שנה: התוכנית כללה את "נישואי פיגארו" ואת "כך עושות כולן". בנוסף ל-24 מופעי אופרה, התקיימו קונצרטים קאמריים. מאז 1948 הייתה סדרת האירועים "שבוע הפסטיבלים הפרנקוני" (Fränkische Festwoche) עם הופעות אורח במקום של תיאטרות ממינכן.
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, שימש בית האופרה כאתר לצילומי סרטים וצולמו בו הסרטים: "נשמה שבויה" (Gefangene Seele), "דיוקן של אלמונית" (Bildnis einer Unbekannten), "שברון לב בשל טיול על המוזל" (Moselfahrt aus Liebeskummer) ו"הנשים של ריכרד וגנר" (Frauen um Richard Wagner). סצנות מהסרט "Song Without End" על חיי פרנץ ליסט (הוצג בישראל בשם "המיתר שלא נדם") משנת 1960 וסדרת הטלוויזיה "וגנר - חייו ויצירתו של ריכרד וגנר" (Wagner – Das Leben und Werk Richard Wagners) משנת 1983 צולמו בבניין. בשנת 1994 הבמאי הבלגי ז'ראר קורבייה (Gérard Corbiau) צילם חלק מהסצנות בביירוית לסרט "פארינלי (אנ')", על סיפור חייו של זמר הבארוק האיטלקי קרלו ברושי, המכונה פארינלי.
במקום חדר המרפסת העליון של ימינו הייתה דירה בה התגורר מנהל האולם עם משפחתו. הדירה הייתה בשימוש עד 1968.
המאה ה-21
תחת הכותרת ""בית האופרה של המארקגראף וביירות של המרקיזה וילהלמינה - עולמה האידיאלי של אישה בין אבסולוטיזם לנאורות", ביקש מנהל ארמונות בוואריה (אנ') בשיתוף פעולה עם עיריית ביירוית, לקבל הכרה בבית האופרה ובעדויות האדריכליות האחרות לפעילות של המרקיזה וילהלמינה בביירוית (הרמיטאז' (אנ'), הטירה החדשה (גר') וסנספאריל (גר')) כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ב-30 ביוני 2012 קיבלה הוועדה למורשת עולמית של אונסק"ו החלטה חיובית בבקשה לגבי בית האופרה.[1]
המבנה היה סגור מאז ספטמבר 2012 ושופץ לחלוטין. הבמה הוחזרה לגודלה המקורי. בשל נזקי מים בנובמבר 2014 כתוצאה מצינור מים פגום, השיפוץ נמשך עד אפריל 2018. העלויות צפויות לגדול ב-1.8 מיליון אירו לסך כולל של 29.3 מיליון יורו. ב-12 באפריל 2018 נחנך בית האופרה של המארקגראף מחדש לאחר חמש שנים של בנייה בהופעה של האופרה "ארתחשסתא" שהועלתה גם כן בחנוכת המבנה המקורית בשנת 1748, ונפתח רשמית מחדש.[2]
בטירה החדשה (גר') מוקדשים חלק מהחדרים לתיאטראות של המרקיזה וילהלמינה ולמשפחת האדריכלים גלי-ביבינה. הוא כולל בין היתר דגם של בית האופרה במצבו המקורי, לפני צמצום הבמה.
בספטמבר 2018 הוכרז כי בבית הנשפים הסמוך יוקמו מרכז מורשת עולמית ומוזיאון בית האופרה, שיציגו למבקרים את עולם האופרה של המרקיזה וילהלמינה. במהלך שיפוץ כללי של הבניין, אמורה להיווצר שם כניסה ללא מחסומים ואזור קופות עבור בית האופרה.
בשנת 1998 הוציא הדואר בול מיוחד "250 שנה לבית האופרה של ביירות".
- קונצרט ראש השנה של אנסמבל אלט-ווינר שטראוס
- "פסטיבל הפסחא של ביירוית": קונצרט להעלאת תרומות לילדים חולי סרטן במרפאת ביירוית
- סדרת הקונצרטים "מוזיקה ביירוית"[3]
- "הבארוק של ביירוית": פסטיבל זה עם הופעות של אופרות בארוק, שחלקן נשכחו, נערך בבית האופרה מאז שנת 2000. בשנת 2006 האופרה "Giove in Argo" (יופיטר בארגוס) של גאורג פרידריך הנדל עם ההופעה המחודשת והמודרנית הראשונה של "Le Nozze di Dorina" (חתונה של דורינה) מאת בלדאסארה גאלופי. בשנת 2007 היו בתוכנית "המלך ארתור" של הנרי פרסל ופרדגונדה (Fredegunda) של ריינהרדט קייזר.
- August Gebeßler: Stadt und Landkreis Bayreuth. Die Kunstdenkmäler von Bayern, Kurzinventare, VI. Band. Deutscher Kunstverlag, München 1959, S. 47–50.
- Sabine Henze-Döhring: Markgräfin Wilhelmine und die Bayreuther Hofmusik. Heinrichs-Verlag, Bamberg 2009, ISBN 978-3-89889-146-2.
- Peter O. Krückmann: Markgräfliches Opernhaus Bayreuth. Amtlicher Führer der Bayerischen Verwaltung der staatlichen Schlösser, Gärten und Seen. Bayerische Schlösserverwaltung, München 2003, ISBN 978-3-932982-48-4.
- Ludwig Schiedermair: Bayreuther Festspiele im Zeitalter des Absolutismus – Studien zur Geschichte der deutschen Oper. Leipzig 1908. (Digitalisat im Internet Archive).
אתר האינטרנט הרשמי של בית האופרה של המארקגראף בביירוית (באנגלית)
Margravial Opera House Bayreuth - UNESCO World Heritage Site, סרטון באתר יוטיוב
- Margravial Opera House Bayreuth – UNESCO
- Markgräfliches Opernhaus. In: Bayreuth-Wilhelmine.de
- Markgräfliches Opernhaus. In: Bayreuth.de
- Markgräfliches Opernhaus. In: Website der Deutsche UNESCO-Kommission
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
