ג'ו ג'יטסו
אמנות לחימה יפנית / ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית
גּ'וּ גּ'יטְסוּ (או גּ'וּ גּ'וּטְסוּ או ג'ו ג'יצו ביפנית: 柔術ⓘ?) הוא שם של אמנות לחימה יפנית עתיקה (קוריו) בה עשו שימוש הסמוראים. משמעות המילים ג'ו ג'יטסו היא "מיומנויות רכות", והטכניקות של האמנות נועדו לשימוש במצב בו המתרגל נלחם ביריב חמוש ומשוריין בעוד הוא עצמו אינו חמוש או חמוש באופן קל, ולכן נועדה לשימוש כמוצא אחרון במצב בו הלוחם פורק מנשקו. כמו כן טכניקת הג'ו ג'יטסו מהווה חלק נכבד מהסילבוס של אמנויות לחימה נוספות, ביניהן קרב מגע, MMA, דניס הישרדות וג'ו ג'יטסו ברזילאי.
 | |
| "ג'ו ג'יטסו" בקאנג'י | |
|
| |
| ארץ מקור |
יפן יפן |
|---|---|
| מייסד | לא ידוע. פותחה לאורך השנים על ידי סמוראים ואזרחים |
| סגנון | משולב, גראפלינג וסטרייקינג |
| ספורט אולימפי | לא |
_in_an_agricultural_school.jpg)
שיטת הג'ו-ג'יטסו מתמקדת בגראפלינג.
אין מקור רשמי שידוע שממנו התפתח הג'ו ג'יטסו. בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג'ו ג'וטסו אך המופע הראשון הידוע של השיטה היה בשנת 1650, על ידי רופא יפני שחי בסין, והציג את השיטה במעמד 10 סמוראים. במשך למעלה מ-200 שנה נשמרה השיטה בסוד בחוג מצומצם של כת הסמוראים. בסוף המאה התשע-עשרה, סטודנט יפני בשם קאנו הוציא מהשיטה את התרגילים המסוכנים ושיווה לה אופי ספורטיבי, ואז התפשטה אמנות הלחימה הזו ברחבי יפן.[1]
אף על פי שנשקם המרכזי היה חץ וקשת, לצורכי קרב בטווחים קרובים הסמוראים השתמשו בחרב (קטאנה). תורת הלחימה בחרב נקראת קנג'וטסו ("טכניקת חרב") והיא לימדה שימוש נכון בחרב. לצידה התאמנו גם באמנות שליפת החרב וחיתוך בתנועה אחת המכונה באטוֹג'וּטסוּ. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב. לעיתים נתקלו סמוראים אלה במקרים בהם לא יכלו לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף. אומנות הג'ו ג'יטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה: ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'וטסו) המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.
ההבדל העיקרי בין הג'ו ג'יטסו לבין שיטות הלחימה שהתפתחו ממנו הוא בכך שהג'ו ג'יטסו המסורתי אינו מגביל את עצמו לסוג אחד של לחימה, אלא משלב קרבות עמידה, הטלות מסוגים שונים, בריחים ונעילות בעמידה, ולחימה על הקרקע. לשם השוואה, הג'ודו, למשל, כולל בעיקר הטלות (עם מעט לחימה על הקרקע), אך אוסר שימוש באגרופים ובבעיטות. קראטה, לעומת זאת, מתמחה בבעיטות ואגרופים, אך מוגבל בהטלות ובלחימה על הקרקע. לוחמי ג'ו ג'יטסו משלמים לעיתים על היותם רב-תחומיים ביכולת מוגבלת בכל תחום בנפרד.
ג'ו ג'יטסו ברזילאי, התפתח מהג'ו ג'יטסו המסורתי ע"י משפחת גיירסי. השינוי העיקרי היה בטכניקות הקרקע, שם
אומן הלחימה מנצל בעזרת טכניקה ושימוש בתנופה/במנוף ופחות בכוח.
Oops something went wrong: