עונש מוות ביהדות

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג. בתורה, הטקסט המקודש ביותר ביהדות, ישנן מספר עבירות חמורות שעונשן מוות. השימוש בעונש מוות במקרים שונים התקיים בעיקר מתקופת המקרא ועד חורבן בית שני, ובמקורות מהעת העתיקה מסופר על הוצאות להורג בידי מלכים, נביאים ובתי דין יהודיים. לאחר מכן בימי המשנה והתלמוד הוא חדל כמעט לגמרי. היו חוקרים^{[דרושה הבהרה]} שהצביעו על המשך השימוש בפועל בעונש מוות בקרב קהילות יהודיות בימי הביניים ואחריהן בהוראות שעה מיוחדות[1].

בהלכה היהודית, הסמכות לביצוע העונש תלויה במהות המקרה, ובהתאם לו נתונה לסנהדרין קטנה (בית דין של 23 דיינים), מלך, ונביא. לסנהדרין קטנה ישנה סמכות לדון דיני נפשות רק בזמן שהסנהדרין הגדולה (המונה 71 דיינים) יושבת בלשכת הגזית. מלך ישראל רשאי להרוג את המורדים בו, ובנוסף לכך, במקרים בהם ישנו צורך ביצירת הרתעה לשם תיקון מצב החברה, יש לו רשות להמית עבריינים על פי שיקול דעתו גם אם העונש הרגיל אינו מוות או שסדרי הדין הרגילים לא מאפשרים זאת. במשנה ובתלמוד נקבעו כללים משפטיים המקשים מאוד על ההוצאה להורג, וחז"ל אף הורו לנקוט בגישה משפטית המתרחקת ככל האפשר מביצוע עונש מוות. למעשה, מאז ביטול הסמיכה בטלה האפשרות לדון בדיני נפשות הכוללים הוצאה להורג. עם זאת, ההלכה השאירה פתח המאפשר המתה כהוראת שעה במקרים נדירים ביותר, שנעשה בהם שימוש פעמים ספורות במהלך הדורות.