האיחוד האירופי
ארגון-על מדיני וכלכלי של מדינות אירופאיות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האיחוד האירופי הוא התאגדות של 27 מדינות באירופה, בעלת מאפיינים של מדינת-על אחת, כגון פרלמנט, חוקים, כלכלה משותפת, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד (האירו) וסממני ריבונות נוספים.
מוטו לאומי | "In varietate concordia" (מלטינית: "מאוחדים בגיוון") | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
המנון לאומי | האודה לשמחה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ממשל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
משטר | משולב: פדרציה, קונפדרציה וארגון בינלאומי בהתאם לתחום | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראש הרשות המבצעת | נשיאת הנציבות האירופית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
נשיאת הנציבות האירופית | אורסולה פון דר ליין | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שפה רשמית | 24 שפות לאומיות רשמיות | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עיר בירה | בריסל, בלגיה (דה פקטו)[1] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
רשות מחוקקת | הפרלמנט האירופי, מועצת האיחוד האירופי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
רשות שופטת | בית הדין לצדק של האיחוד האירופי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גאוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
יבשת |
אירופה (טריטוריות באפריקה, אמריקה הדרומית, אוקיאניה ואנטארקטיקה) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העיר הגדולה ביותר | ברלין, גרמניה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שטח יבשתי | 4,324,782 קמ"ר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אחוז שטח המים | 3.08% | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אזור זמן | UTC עד UTC+4[2] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היסטוריה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקמה | אמנת מאסטריכט | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- הצהרה - הכרה |
7 בפברואר 1992 1 בנובמבר 1993 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ישות קודמת | האיחוד המערב-אירופי, הקהילה הכלכלית האירופית, קהילת הפחם והפלדה האירופית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דמוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אוכלוסייה (הערכה ליולי 2015) | 513,949,445 נפש | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
צפיפות | 116.16 נפש לקמ"ר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כלכלה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תמ"ג(הערכה לשנת 2014) | 17,610,000 מיליון $ | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מדד ג'יני | 0.304 (נכון ל־2011) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מטבע | אירו (€ - בחלק מהמדינות) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שונות | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חגים לאומיים | יום אירופה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
סיומת אינטרנט | eu | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קידומת בין־לאומית | לכל מדינה קידומת משלה (בדרך כלל עם תחילית 3 או 4) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
europa | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
האיחוד האירופי יצר שוק אחד ללא גבולות פנימיים - השוק האירופי האחיד. האיחוד שואף למימוש עיקרון "ארבע החירויות" (The four freedoms), המעוגן בחוק האירופי, של התנועה החופשית של אנשים, סחורות, הון ושירותים ללא תשלום מכס וללא הגבלת סכומי הכסף המועברים ממדינה למדינה בעסקאות כלכליות. כלכלת האיחוד האירופי גדולה מכלכלתן של כל אחת ממדינות העולם.
אילו היה האיחוד האירופי נחשב למדינה אחת, הוא היה מדורג במקום השלישי בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתו (445 מיליון נפש, נכון לשנת 2020), ובמקום השביעי מבחינת שטחו (4,422,773 קמ"ר). המטבע הרשמי של האיחוד האירופי הוא האירו, אשר משמש כיום כהילך חוקי ב-20 מ-27 מדינות האיחוד, ובהמשך צפויות רוב המדינות לאמצו רשמית[3].
בשנת 2012 זכה האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה. כמה חתני פרס נובל לשעבר הביעו מחאה על הענקת הפרס, בטענה כי האיחוד האירופי הוא "במפורש לא דוגל בשלום"[4].
על פי אמנת ליסבון, מכוחה פועל האיחוד מאז 2009, כל מדינה חברה באיחוד יכולה לפרוש ממנו. ב-31 בינואר 2020, בריטניה פרשה מהאיחוד במסגרת הברקזיט[5].
- ערך מורחב – היסטוריה של האיחוד האירופי
מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. ראשיתו בהכרזת רובר שומאן, שר החוץ הצרפתי, על הקמת קהילת הפחם והפלדה (אשר עוגנה באמנת פריז), והזמנתו את (מערב) גרמניה ומדינות אירופיות נוספות להצטרף. המשכו באמנת רומא, 1957, שייסדה שוק משותף. אט אט צבר הארגון עוצמה כלכלית ומדינית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".
שורשים היסטוריים
לאורך השנים, היו ניסיונות רבים לאיחוד אירופה תחת מנהיגות אחת, אך בין אם זו הייתה האימפריה הפרנקית והאימפריה הרומית הקדושה בימי הביניים, או הקיסרות הצרפתית בעת החדשה, תוכניות איחוד אלו סבבו סביב אומה דומיננטית או דמות מסוימת, ולא היו ניסיון של איחוד בהסכמה[6][7]. רעיונות לאיחוד אירופה עלו במאה ה-19 כהמשך לתהליכים מדיניים וכלכליים, כמו 'קונגרס וינה' ב-1815, איחוד גרמניה ב-1866, 'קונגרס ברלין' ב-1870 ועוד. רעיון תחת הכותרת 'ארצות הברית של אירופה' הופיע בספר 'מרד ההמונים' מאת חוזה אורטגה אי-גאסט כבר ב-1929.
זרעיו היותר קונקרטיים של רעיון אירופה המאוחדת, נזרעו במהלך המאה ה-20, עת עברה היבשת האירופאית שתי מלחמות עולם הרסניות, אשר בסופן הפכה אירופה לשדה של עיי חורבות. הזעזוע העמוק בקרב בני היבשת, אפיסת הכוחות של בריטניה וצרפת, חלוקתה של גרמניה המובסת, פירוקן המסתמן של האימפריות הקולוניאליות האירופאיות, ועלייתן של שתי מעצמות על חוץ-אירופאיות וראשית המלחמה הקרה - כל אלו הביאו לכדי הבנה באירופה, שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית אחת וכוללת, יבטיח את השלום באירופה ואת חזרתה למוקדי ההשפעה הבינלאומיים[7][8]. גם היתרונות הכלכליים של שיתוף פעולה כלל אירופאי עלו כמניע לאיחוד[9].
התאגדויות מוקדמות
הארגון האירופי החשוב הראשון, היה קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) אשר נוסדה ב-18 באפריל 1951 על ידי צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד כדי ללכד את משאבי הפלדה והפחם של המדינות החברות בארגון, ובכך למנוע מלחמה נוספת באירופה[10][11].
במהלך ראשית שנות ה-50, התקבלה הדעה באירופה שיש להגביר את האינטגרציה ביבשת. בהתאם להמלצות דו"ח ספאק[12][13], שגובש על ידי האיחוד, בשנת 1957 הקימו שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית שני ארגונים חדשים נוספים: סוכנות האטום האירופית[14] והקהילה הכלכלית האירופית[15]. השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957[11]. בשנים הבאות מדינות נוספות הוזמנו להצטרף לשוק המשותף, לקהילת הפחם והפלדה ולסוכנות האטום. בריטניה, שחששה מאיבוד ריבונותה, סירבה להצטרף והקימה ב-3 במאי 1960 ארגון מתחרה - איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), אשר כלל את בריטניה ומספר מדינות נוספות[16].
בשלהי שנות ה-60, אירופה המערבית הייתה מפוצלת לשני גושים ארגוניים-פוליטיים עיקריים. זה הראשון כלל את איגוד הסחר החופשי האירופי בהנהגת בריטניה, וזה השני כלל שלושה ארגונים שונים בהנהגת צרפת, איטליה וגרמניה המערבית: השוק האירופי המשותף, קהילת הפחם והפלדה האירופית וסוכנות האטום האירופית. מצב זה יצר יתר ביזור וחוסר אפקטיביות. ביולי 1967 התאחדו שלושת ארגוני הקהילה הכלכלית האירופית (השוק המשותף, קהילת הפחם והפלדה וסוכנות האטום) לידי ארגון אחד בשם הקהילה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות[17][18].
ב-1973, ערך האיחוד האירופי התרחבות ראשונה, ולשורותיו הצטרפו בריטניה, אירלנד ודנמרק[19]. במהלך שנות ה-80 הואצו תהליכי האינטגרציה וההתרחבות של הקהילה האירופית. ב-14 ביוני 1985, נחתמה בלוקסמבורג אמנת שנגן, אשר קבעה הנהגת מדיניות הגירה וביקורת גבולות מתואמת בין חברות הקהילה האירופית[20]. בשנת 1986, נכנס לתוקפו הדגל האירופי, אשר שימש את הקהילה האירופית ובעתיד את האיחוד האירופי[21].
במהלך שנות ה-80 הבאות המשיך האיחוד האירופי להרחיב את גבולותיו. בשנת 1981 הצטרפה יוון לאיחוד ובשנת 1986 הצטרפו גם מדינות חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל)[22]. בשנת 1990, עם סיפוחה של מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית), התרחב האיחוד האירופי לראשונה אל תוך הגוש הקומוניסטי לשעבר[23]. הצטרפותה של מזרח גרמניה לאיחוד שינתה גם את יחסי הכוחות הפוליטיים בו. עד אז המדינה הדומיננטית באיחוד הייתה צרפת, ומאז החלה גרמניה המאוחדת לבנות את עצמה כגורם הדומיננטי באיחוד.
האיחוד האירופי
ב-7 בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. כשנה לאחר מכן, ב-1 בנובמבר 1993 בהתאם לאמנת מאסטריכט, הפכה הקהילה האירופית לאיחוד האירופי[24]. באותה עת גם הוקם השוק האירופי האחיד (באנגלית: European Single Market), שוק פנימי ומשותף, המורכב (נכון ל-2021) מ-27 המדינות החברות באיחוד האירופי, שווייץ (באמצעות אמנות דו-צדדיות), איסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה באמצעות ההסכם על האזור הכלכלי האירופי. השוק האירופי האחיד מבקש להבטיח תנועה חופשית של סחורות, הון, שירותים ואנשים, המכונים יחד "ארבע החירויות"[25].
בשנת 1995 ערך האיחוד גל התרחבות נוסף, והצטרפו לאיחוד האירופי אוסטריה, שוודיה ופינלנד[26]. בשנת 2002 הפך האירו למטבע של כל מדינות האיחוד האירופי, למעט בריטניה, שוודיה ודנמרק. האירו התחזק במהירות שיא, ונשאר כאחד המטבעות החזקים בעולם[27][28]. בשנת 2004 עשה האיחוד האירופי התרחבות נרחבת למזרח אירופה ולאיחוד הצטרפו 10 מדינות חדשות: שלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, הונגריה, מלטה וקפריסין. בשנת 2007 האיחוד האירופי החל מתפשט לבלקן, ורומניה ובולגריה הצטרפו לאיחוד[29].
ב-1 בדצמבר 2009, אמנת ליסבון נכנסה לתוקף, מכוחה פועל האיחוד האירופי מאז. האמנה החליפה את אמנת מאסטריכט כמסמך היסוד של האיחוד. האמנה כללה רפורמה בהיבטים רבים של האיחוד[30], הסדירה את המבנה המשפטי של האיחוד[31] ועוד.
החל משנת 2008, עם המשבר הכלכלי העולמי ומשבר החוב האירופי, נמצא האיחוד האירופי במיתון כלכלי מתמשך, כאשר מספר מדינות באיחוד, בדגש על יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד, נזקקו לסיוע כלכלי משאר מדינות באיחוד. נכון להיום, האתגר המרכזי העומד בפני האיחוד האירופי הוא הסדרת המשק הכלכלי שלו והחזרתו לצמיחה[32].
בשנת 2012, קיבל האיחוד האירופי פרס נובל לשלום "על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה"[33][34]. כמה חתני פרס נובל לשעבר הביעו מחאה על הענקת הפרס, בטענה כי האיחוד האירופי הוא "במפורש לא דוגל בשלום"[35].
עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי
- ערך מורחב – פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי
בממלכה המאוחדת נערך משאל עם ביוני 2016 בו הצביע הרוב בעד פרישה מהאיחוד. בינואר 2017 העביר הפרלמנט הבריטי החלטה שמאפשרת לראש ממשלת בריטניה להתחיל בהליך הפרישה מהאיחוד האירופי. במרץ 2017 הפעילה ראש ממשלת בריטניה את סעיף 50 באמנה והודיעה רשמית על כוונת מדינתה לפרוש מהאיחוד. ב-31 בינואר 2020, בשעה 23:00, שעון לונדון, פרשה בריטניה מהאיחוד, אך היא המשיכה לפעול על בסיס חוקי האיחוד, עד ל-31 בדצמבר 2020, בו התנתקה סופית מחוקיו ומוסדותיו[36][37].
- נפילת מסך הברזל בשנת 1989 אפשרה את התרחבותו והתפשטותו של האיחוד האירופי למרכז ומזרח היבשת. בתמונה: נפילת חומת ברלין
- החל משנת 2008, על רקע המיתון העולמי ומשבר החובות ביבשת, מתקשה האיחוד לקיים את כלכלתו. בתמונה: הפגנה באתונה נגד צעדי הצנע הכלכליים של הממשלה
שנת הצטרפות | מדינות חברות |
---|---|
1957 | המדינות המייסדות: איטליה איטליה; בלגיה בלגיה; גרמניה המערבית גרמניה המערבית; הולנד הולנד; לוקסמבורג לוקסמבורג; צרפת צרפת |
1973 | אירלנד אירלנד; דנמרק דנמרק; הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת (פרשה מהאיחוד ב-2020) |
1981 | יוון יוון |
1986 | ספרד ספרד; פורטוגל פורטוגל |
1990 | גרמניה גרמניה המאוחדת |
1995 | אוסטריה אוסטריה; שוודיה שוודיה; פינלנד פינלנד |
1 במאי 2004 | אסטוניה אסטוניה; הונגריה הונגריה; לטביה לטביה; ליטא ליטא; מלטה מלטה; סלובניה סלובניה; סלובקיה סלובקיה; פולין פולין; צ'כיה צ'כיה; קפריסין קפריסין |
1 בינואר 2007 | בולגריה בולגריה; רומניה רומניה |
1 ביולי 2013 | קרואטיה קרואטיה |
ההצטרפות לאיחוד האירופי מותנית בעמידה בקריטריוני קופנהגן, אשר מגדירים את התנאים לקבלת מדינה חדשה כחברה באיחוד.
מדינות מועמדות
שבע מדינות אירופאיות אושרו כמועמדות להצטרפות לאיחוד:
- מקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית הגישה רשמית בקשה ב-22 במרץ 2004 להצטרפות לאיחוד, וב-17 בדצמבר 2005 אושר מעמדה כמדינה מועמדת.
- מונטנגרו מונטנגרו הגישה בשנת 2008 בקשה להצטרפות לאיחוד[38], וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-17 בדצמבר 2010.
- סרביה סרביה הגישה בקשה להצטרפות ב-2009[39], וב-1 במרץ 2012 קיבלה מועמדות מלאה.
- אלבניה אלבניה הגישה בקשה בשנת 2009, וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ראשית ביוני 2014.
- אוקראינה אוקראינה הגישה בקשה ב-28 בפברואר 2022[40], וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-23 ביוני 2022[41].
- מולדובה מולדובה הגישה בקשה ב-3 במרץ 2022[42], וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-23 ביוני 2022.
- בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה הגישה בקשת הצטרפות ב-15 בפברואר 2016 וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-15 בדצמבר 2022[43].
- גאורגיה גאורגיה הגישה בקשת הצטרפות ב-3 במרץ 2022[44] וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-8 לנובמבר 2023.
מדינות שהסירו את מועמדותן
מדינות שקיבלו מעמד של מדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד אך החליטו לבסוף לבטלו על דעת עצמן:
מדינות שהגישו בקשה להצטרפות
מדינה אחת הגישה מועמדות להצטרפות לאיחוד, אך מועמדותה טרם אושרה.
מדינות שהליך הצטרפותן הוקפא
- נורווגיה נורווגיה הגישה ב-1994 בקשה להצטרף לאיחוד אולם הליך ההצטרפות של נורווגיה הוקפא ויכול להמשיך מהמקום בו הפסיק, אם נורווגיה תבקש זאת. משאל עם בשנת 1994 פסל את ההצטרפות ברוב קטן. סקרים שנערכים מאז מראים עלייה בהתנגדות אזרחי נורווגיה, השיא הגיע כאשר פורסם כי 70% מתנגדים[48].
- טורקיה טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד כבר ב-14 באפריל 1987, הדיונים עברו תהפוכות רבות, ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ובאוקטובר 2005 החלה בניהול משא ומתן להצטרפות לאיחוד. באוקטובר 2012 איים ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כי אם מדינתו לא תתקבל לאיחוד עד 2023 היא תסיר את מועמדותה[49]. ב-2019 החליט הפרלמנט האירופי על השעיית השיחות עם טורקיה עד להודעה חדשה.
תחומי הפעולה והגדרת האיחוד
תחומי הפעולה של האיחוד האירופי כיום כוללים את כל תחומי העשייה הציבורית, מבריאות, תרבות ומדע, המשך בתחומי החקיקה והכלכלה ועד למדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, אולם עוצמתו של האיחוד שונה באופן מובהק בין תחומי פעילותו השונים, כאשר בתחום המדיניות המוניטרית, החקלאות והסחר אופיו דומה מאוד למדינה אחת משותפת, בעוד בתחום מדיניות החינוך, ובתחום המדיני והצבאי, רבה יותר ריבונותן של המדינות החברות.
עקב כך, שונה אופיו של האיחוד בהתאם לתחומי פעולתו השונים, ודומה ל:
- פדרציה - בתחומי המדיניות המוניטרית, חקלאות, סחר ומדיניות סביבה.
- קונפדרציה - בתחומי המדיניות הסוציאלית, המדיניות הכלכלית, מדיניות הגירה והגנת הצרכן.
- ארגון בינלאומי - בתחומי מדיניות חוץ והגנה.
פעילות מרכזית של האיחוד היא השוק המשותף המתבטא במטבע אחיד (בחלק ממדינות השוק), באיחוד מכס, בגבולות פתוחים, ובמדיניות חקלאית משותפת.
מבנה פוליטי
- ערכים מורחבים – פוליטיקה של האיחוד האירופי, מוסדות האיחוד האירופי
ארבעה מוסדות מרכזיים לאיחוד האירופי.
שני מוסדות, תפקידם לבטא את האינטרסים של המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי:
- המועצה האירופית: הגוף המדיני העליון של האיחוד האירופי. המועצה מורכבת מראשי מדינות וממשלות של המדינות החברות באיחוד האירופי לצד נשיא הנציבות האירופית[50][51].
- מועצת האיחוד האירופי: הבית העליון של האיחוד האירופי, כלומר חלק מן הרשות המחוקקת שלו (המורכבת גם מהפרלמנט האירופי, שהוא הבית התחתון, ומהנציבות האירופית). עם זאת, המועצה איננה בית עליון רגיל. במועצה חברים שרים מן הרשויות המבצעות של המדינות החברות באיחוד האירופי.
בנוסף לשני אלו, עומדים כאמור שני מוסדות נוספים, אשר תפקידם לבטא את האינטרסים המשותפים של האיחוד האירופי:
- הפרלמנט האירופי: הפרלמנט של האיחוד ומהווה בו את הבית התחתון, כלומר הוא חלק מן הרשות המחוקקת (המורכבת גם ממועצת האיחוד האירופי, שהיא הבית העליון, ומהנציבות האירופית). הפרלמנט הוא הגוף היחיד באיחוד האירופי שנבחר ישירות על ידי תושביהן של מדינות האיחוד. הבחירות לפרלמנט נערכות מדי חמש שנים, מאז שנת 1979. בפרלמנט יש כרגע 766 חברים, ולכל מדינה מוקצים מספר מושבים בפרלמנט בהתאם לגודלה. עובדות אלה הופכות את הפרלמנט האירופי לפרלמנט הדמוקרטי הרב-לאומי הגדול ביותר בעולם, ולשני מבחינת גודל האוכלוסייה שהוא מייצג (אחרי הודו)[52][53].
- הנציבות האירופית: הרשות המבצעת של האיחוד האירופי והיוזמת של מרבית חוקיו (מה שהופך אותה גם לחלק מן הרשות המחוקקת של האיחוד). כמו כן אחראית הנציבות על קיום אמנות האיחוד וניהולו השוטף. הנציבות מתפקדת כממשלה ביצועית, כלומר אינה עוסקת בקביעת מדיניות-העל של האיחוד האירופי אלא בעיקר מיישמת את ההחלטות שמתווה המועצה האירופית (המורכבת ממנהיגי מדינות האיחוד). עם זאת, לחבריה יש סמכויות ביצועיות נרחבות.
מלבד ארבעת המוסדות מרכזיים אלו, פועלים גם תחת האיחוד האירופי מספר ארגונים, גופים ומוסדות נוספים; פיננסיים, משפטיים ואחרים, אשר תפקידם לסייע לאיחוד לכוון את מדיניותו, כגון: הבנק המרכזי האירופי, בנק ההשקעות האירופי, בית הדין האירופי לצדק ובית המשפט האירופי לביקורת.
- צדו המזרחי של הבניין בו שוכן מטה מועצת האיחוד האירופי
דת
לאיחוד האירופי אין קשר רשמי לדת כלשהי. סעיף 17 של האמנה בדבר תפקודו של האיחוד האירופי מכיר ב"מעמד לפי החוק הלאומי של כנסיות ואגודות דתיות" וכן במעמד של "ארגונים פילוסופיים ולא קונספציוניים".
ההקדמה לאמנה על האיחוד האירופי מזכירה את "הירושה התרבותית, הדתית וההומניסטית של אירופה". הדיון על טיוטת הטקסטים של החוקה האירופית ומאוחר יותר חוזה ליסבון כלל הצעות להזכיר את הנצרות או אל, או שניהם, בהקדמה של הטקסט, אך הרעיון נתקל בהתנגדות וירד.
הנוצרים באיחוד האירופי מחולקים בין חברי הקתוליות (הן הפולחן הרומי והן המזרחי), זרמים פרוטסטנטיים רבים (אנגליקנים, לותרנים ורפורמים המהווים את עיקר הקטגוריה הזו), והכנסייה האורתודוקסית המזרחית. בשנת 2009, באיחוד האירופי היו אוכלוסייה מוסלמית מוערכת של 13 מיליון, ואוכלוסייה יהודית מוערכת של למעלה ממיליון. שאר הדתות העולמיות של בודהיזם, הינדואיזם וסיקיזם מיוצגות גם הן באוכלוסיית האיחוד האירופי.
על פי סקרים חדשים על דתיות באיחוד האירופי בשנת 2015 על ידי Eurobarometer, הנצרות היא הדת הגדולה ביותר באיחוד האירופי, ומהווה 71.6 אחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי. הקתולים הם הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר, המהווים 45.3 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, בעוד שהפרוטסטנטים מהווים 11.1 אחוזים, המזרח-אורתודוקסים מהווים 9.6 אחוזים, ונוצרים אחרים מהווים 5.6 אחוזים.
סקרי דעת הקהל של Eurostat הראו ב-2005 ש-52% מאזרחי האיחוד האירופי האמינו באל, 27% ב"איזושהי רוח או כוח חיים", ול-18% אין צורה של אמונה. מדינות רבות חוו ירידה בכמות הנוכחות והחברות בכנסייה בשנים האחרונות. המדינות שבהן הכי מעט אנשים דיווחו על אמונה דתית היו אסטוניה (16 אחוז) וצ'כיה (19 אחוז). המדינות הדתיות ביותר היו מלטה (95 אחוז, בעיקר קתוליות) וכן קפריסין ורומניה (שתיהן אורתודוקסיות ברובן) כל אחת עם כ-90 אחוז מהאזרחים שהצהירו על אמונה באל בהתאמה. ברחבי האיחוד האירופי, האמונה הייתה גבוהה יותר בקרב נשים, אנשים מבוגרים, בעלי חינוך דתי, אלו שעזבו את בית הספר בגיל 15 או 16, ואלו "הממקמים את עצמם בצד ימין של הסקאלה הפוליטית".
שפות
לאיחוד האירופי 24 שפות רשמיות: בולגרית, קרואטית, צ'כית, דנית, הולנדית, אנגלית, אסטונית, פינית, צרפתית, גרמנית, יוונית, הונגרית, איטלקית, אירית, לטבית, ליטאית, מלטזית, פולנית, פורטוגזית, רומנית, סלובקית, סלובנית, ספרדית ושוודית. מסמכים חשובים, כגון חקיקה, מתורגמים לכל שפה רשמית והפרלמנט האירופי מספק תרגום למסמכים ולישיבות מליאה.
בשל ריבוי השפות הרשמיות, רוב המוסדות משתמשים רק בקומץ של שפות עבודה. הנציבות האירופית מנהלת את עסקיה הפנימיים בשלוש שפות פרוצדורליות: אנגלית, צרפתית וגרמנית. בדומה לכך, בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי משתמש בצרפתית כשפת העבודה, בעוד שהבנק המרכזי האירופי מנהל את עסקיו בעיקר באנגלית.
למרות שמדיניות השפה היא באחריותן של המדינות החברות, מוסדות האיחוד האירופי מקדמים רב לשוניות בקרב אזרחיו. בשנת 2012, אנגלית הייתה השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, כשהיא מובנת על ידי 51 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, כאשר סופרים דוברי שפת אם ושאינם שפת אם. עם זאת, בעקבות יציאתה של בריטניה מהחסימה בתחילת 2020, אחוז אוכלוסיית האיחוד האירופי שדיברה אנגלית כשפת האם שלהם ירד מ-13 אחוז ל-1 אחוז. גרמנית היא שפת האם המדוברת ביותר (18% מאוכלוסיית האיחוד האירופי), והשפה הזרה השנייה הכי מובנת, ואחריה צרפתית (13% מאוכלוסיית האיחוד האירופי). בנוסף, שתיהן שפות רשמיות של מספר מדינות חברות באיחוד האירופי. יותר ממחצית (56 אחוז) מאזרחי האיחוד האירופי מסוגלים לנהל שיחה בשפה שאינה שפת אמם.
בסך הכל עשרים שפות רשמיות של האיחוד האירופי שייכות למשפחת השפות ההודו-אירופיות, המיוצגות על ידי הבלטו-סלאביות, האיטלקיות, הגרמניות, ההלניות, והקלטיות סניפים. רק ארבע שפות, כלומר הונגרית, פינית, אסטונית (שלושתן אורלית) ומלטזית (שמית), אינן שפות הודו-אירופיות. שלושת האלפביתים הרשמיים של האיחוד האירופי (קירילי, לטינית ויוונית מודרנית) נובעים כולם מהכתבים היווניים הארכאיים.
לוקסמבורגית (בלוקסמבורג) וטורקית (בקפריסין) הן שתי השפות הלאומיות היחידות שאינן שפות רשמיות של האיחוד האירופי. ב-26 בפברואר 2016, פורסם כי קפריסין ביקשה להפוך את הטורקית לשפה רשמית של האיחוד האירופי, ב"מחווה" שיכולה לסייע בפתרון חלוקת המדינה. כבר ב-2004 תוכנן שטורקית תהפוך לשפה רשמית כשקפריסין תתאחד.
מלבד 24 השפות הרשמיות, יש כ-150 שפות אזוריות ומיעוטים, המדוברות על ידי עד 50 מיליון איש. קטלאנית, גליצית ובסקית אינן שפות רשמיות מוכרות של האיחוד האירופי אך בעלות מעמד רשמי במדינה חברה אחת (ספרד): לפיכך, מתורגמים להן תרגומים רשמיים של האמנות ולאזרחים יש את הזכות להתכתב עם המוסדות בשפות אלו. האמנה האירופית לשפות אזוריות או מיעוטים שאושררו על ידי רוב מדינות האיחוד האירופי מספקת הנחיות כלליות שמדינות יכולות לפעול לפיהן כדי להגן על המורשת הלשונית שלהן. יום השפות האירופי מתקיים מדי שנה ב-26 בספטמבר ומטרתו לעודד למידת שפות ברחבי אירופה.
|
|
|
|
- ערך מורחב – כלכלת האיחוד האירופי
בצירוף כלל המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי, כלכלת האיחוד היא למעשה הכלכלה הגדולה בעולם (תמ"ג כולל של 17.2 טריליון דולר בשנת 2012)[54]. בין מדינות האיחוד מתקיים שיתוף פעולה הדוק, הכולל תנועה חופשית של הון, סחורות ואנשים; נורמות וסטנדרטים אחידים; מימון פרויקטים משותפים; ובמרבית מדינות האיחוד גם איחוד מוניטרי הכולל מטבע משותף – האירו.
עם זאת, ישנם הבדלים משמעותיים בין המדינות המרכיבות את האיחוד. מרבית המדינות החדשות שהצטרפו לאיחוד בשנות ה-2000, בדגש על מדינות מזרח היבשת, סובלות מסטנדרטים כלכליים ירודים משמעותית מאלו שבחמש עשרה מדינות האיחוד האירופי הוותיקות. עם זאת, עם ראשית המאה העשרים ואחת נרשמה צמיחה גבוהה יותר דווקא במדינות מזרח אירופה.
- ערך מורחב – יחסי החוץ של האיחוד האירופי
אף על פי שלמדינות החברות באיחוד האירופי יש מידה רבה של אוטונומיה בקביעת מדיניות החוץ, המדינות לרוב חוברות זו לזו על מנת להחיל עמדה מדינית מגובשת וחזקה יותר. בשנים האחרונות מתקיימים מהלכים לגיבוש והחלת מדיניות חוץ כוללת ומגובשת לכלל המדינות החברות באיחוד האירופי, בעיקר בתחום הביטחון וזאת על מנת להגדיל את תפקיד האיחוד האירופי ביתר התחומים, וזאת מלבד הכלכלי. דוגמה למהלכים אלו היא הקמתו של שירות החוץ האירופי, שדרוג נציגויות האיחוד האירופי ברחבי העולם לדרגת שגרירויות והגברת התיאום בפיתוח יכולות צבאיות.
עבור האזרח הפשוט החברות באיחוד האירופי מורגשת בחיי היום־יום. בניגוד לארצות הברית, שם ניתן חופש חוקתי רב למדינות המרכיבות את האיחוד לגבי חיי היום־יום, כפי שנהוג במשפט המקובל, באיחוד האירופי יש נטייה הפוכה לתקנן כמה שיותר תקנים משותפים, לפי גישת המשפט הקונטיננטלי. דוגמה קיצונית לכך היא כי ברגע שהצטרפה צ'כיה לאיחוד, נאסר על חנויות המזון בה לאפשר לקונים לבחור את הסופגניות המקומיות על ידי מישוש בידיים, מנהג שהיה נהוג במקום אבל נגד את תקנות התברואה של האיחוד.
מעבר לנושאים החוקיים ולמטבע המשותף, אחד מהשינויים העיקריים שהנהיג האיחוד הם בפתיחת הגבולות בין רוב חברות האיחוד (ראו: אמנת שנגן), ביניהן ניתן לנוע בחופשיות מלאה וללא ביקורת גבולות. לחופש התנועה יש גם משמעויות בתחום התעסוקה. רוב המדינות באיחוד מאפשרות לתושבי מדינות אחרות באיחוד לעבוד ולחיות ללא הגבלות למעט החובה להיות מסוגל להתפרנס ולא לעשות שימוש במערכת הרווחה ובכספי מענקי רווחה. חלק מן החברות הוותיקות באיחוד הטילו מגבלות זמניות (עד 2010) על הגירת עובדים מעשר החברות החדשות. למרות חששם של כמה גופים פוליטיים מפני גל הגירה גדול של מבקשי עבודה ממזרח למערב, גל כזה לא התרחש. הפחד מגל הגירה יותר גדול, שיגביר את האבטלה הוא אחד הגורמים לעיכוב בכניסתה של טורקיה לאיחוד. גבולות האיחוד נשמרים על ידי סוכנות Frontex, האחראית לאבטחת גבולות המדינות החברות באיחוד, בשיתוף פעולה עם משמרות הגבול של מדינות האיחוד.
במרץ 2019 הודיע האיחוד האירופי כי החל מראשית שנת 2021, אזרחיהן של יותר מ-60 מדינות, ובהן ישראל וארצות הברית שרוצים לבקר באירופה, צריכים להנפיק מראש אישור מקוון לצורך זה. מסמך זה יתקבל באמצעות בקשה למערכת מידע והרשאות נסיעה לאירופה, ETIAS[55]. מועד הטמעת המערכת נדחה מספר פעמים, כאשר התאריך המשוער האחרון הוא עד שנת 2025.