הגיית העברית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.
בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:
- הגייה ספרדית, שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם.
- הגייה אשכנזית, שהתקיימה אצל יהודי אשכנז הנחלקת ליהודי הריין (פרנקפורט ואמשטרדם), צפון אשכנז ואנגליה, פולין, ליטא וגליציה
- הגייה תימנית, שהתקיימה אצל יהודי תימן ונחלקת להגייה צנענית המקובלת ברוב תימן ולהגייה שרעבית בעיקר במחוז שרעב (ההבדלים הם בעיקר ב-ג ו-ק וכן בביטוי החולם).
בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצורכי תפילה וטקסים דתיים, ובמהלך לימוד תורה, אם כי היו קהילות בעת החדשה בצפון אפריקה, ובין חצרות החסידות במזרח אירופה שהקפידו לדבר בעברית בימי שבת ומועד על פי כתבי האר"י.[1] חלקים מן הלשון העברית, בעיקר מילים וביטויים, חדרו ללשונות היהודיים, יידיש לאדינו וערבית יהודית, וכן שפות יהודיות מקומיות כמו גאורגית יהודית וצרפתית יהודית.
במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.