הלכה

הֲלָכָה היא כינוי ביהדות לכלל החוקים שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג, שנקבעו על ידי התורה או על ידי הרבנים.

ערך זה עוסק בדיני ומצוות היהדות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הלכה (פירושונים).

כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים,[1] דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה,[2] ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה.