מפלגת העבודה הישראלית
מפלגת שמאל ציונית וסוציאל-דמוקרטית בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מפלגת העבודה הישראלית היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית ציונית ישראלית. העבודה הוקמה ב-21 בינואר 1968[8] מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977. עם ראשי המפלגה נמנו ראשי הממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק.
יושבת ראש המפלגה הנוכחית היא חברת הכנסת מרב מיכאלי.
במשך כ-16 שנים הייתה המפלגה מפלגת השלטון בישראל (1969–1977, 1984–1986, 1992–1996, 1999–2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת השבע עשרה (2006), הייתה המפלגה אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת ובהמשך זכתה לעיתים גם לייצוג נמוך יותר.
המפלגה הייתה המפלגה העיקרית בשמאל הישראלי מהקמתה ועד העשור השני של המאה ה־21. האידאולוגיה השלטת במפלגה במהלך תקופה זו הייתה זהה בעיקרה לאידאולוגיה הדומיננטית במחנה זה: בשנות השבעים התמקדה המפלגה בשמאל כלכלי וסוציאליזם לצד עמדות מגוונות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשנות השמונים והתשעים החל בה מהפך אידאולוגי שאימץ יותר את השיטה הקפיטליסטית לצד הפיכה למזוהה עם תמיכה בפתרון שתי המדינות.
1965–1999
ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה – פועלי ציון" כרשימה משותפת של המפלגות. ב-21 בינואר 1968 הפכו שתיהן, יחדיו עם רפ"י, למפלגה מאוחדת – מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.
במרץ 1970 החליטה המפלגה לאפשר ללא-יהודים ששירתו בכוחות הביטחון הישראליים להשתלב במפלגה, ובמאי 1973 הוחלט לאשר לכל אזרח המזדהה עם עקרונות המפלגה.[9]
בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות לכנסת האחת עשרה הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר.
בבחירות לכנסת השתים עשרה זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין שנבחר בפריימריז (שהונהגו במפלגה לראשונה במקום בחירות במרכז המפלגה) בתחילת 1992, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", גרפה 44 מנדטים, וחזרה לשלטון. בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.
בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.
2000–2010
במרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון. בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.
במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה. בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.
ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה גם שמות חדשים, בהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ' וראש השב"כ לשעבר עמי אילון. למרות זאת, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט.
מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, בהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.
ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס-פז והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, והודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה בפעם השנייה ליו"ר המפלגה. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.
באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"[10]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"[11]. ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס[12].
בבחירות 2009 קיבלה המפלגה 13 מנדטים בלבד, ולראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשבהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס-פז, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.
2011 ואילך
ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתםשל עמיר פרץ ודניאל בן סימון לפרוש מן הסיעה, בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמורל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.
לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן[13]. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.
ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הוא שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.
ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' – 32%; עמיר פרץ – 31%; יצחק הרצוג – 25%; עמרם מצנע – 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה[14][15].
במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מיליון ש"ח ל-30 מיליון בלבד וחידשה את פעילותם של כ-100 סניפים.
חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012, לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה – בהם: נועם שליט[16], משה מזרחי[17], סתיו שפיר[18], איציק שמולי[19], מיקי רוזנטל[20], יריב אופנהיימר[21], אראל מרגלית[22], חילי טרופר, עמר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה[23] ונחמן שי[24] שהצטרפו למפלגה. בחירת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת נעשתה ב-29 בנובמבר אותה שנה. לאחר גיבוש הרשימה, ביום האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות, הודיע עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה, על התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה". בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת. ב-21 בנובמבר 2013 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן ניצח יצחק הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה[25].
המחנה הציוני
- ערך מורחב – המחנה הציוני
ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה", ציפי לבני, על ריצה משותפת של מפלגותיהם בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, וחמישה מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-25[26]. השניים הכריזו כי אם יזכו בראשות הממשלה, יקיימו רוטציה בתפקיד[27], אך יום לפני הבחירות לכנסת העשרים, ויתרה לבני על סעיף הרוטציה בהסכם[28].
בבחירות זכתה רשימת המחנה הציוני ב-24 מנדטים, הישג השיא של המפלגה מאז שנות ה-90, הייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת, אך נותרה באופוזיציה. שתי המפלגות נותרו מפלגות עצמאיות המיוצגות על ידי סיעת "המחנה הציוני" בכנסת. במהלך כהונת הרצוג הגיעה המפלגה למאזן כלכלי חיובי, לראשונה זה שנים רבות[29].
הבחירות הפנימיות 2017
- ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2017)
ב-4 ביולי 2017 נערכו בחירות לתפקיד יושב הראש המפלגה. לאחר שמספר מועמדים פרשו מהמירוץ במהלכו, ביום הבחירות התמודדו על התפקיד שבעה. תוצאות הבחירות, שלראשונה נערכו באופן ממוחשב לחלוטין, נודעו כשעה וחצי לאחר סגירת אתרי ההצבעה. איש מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מקולות הבוחרים.
לפיכך, נערך בשבוע שלאחר מכן סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות: עמיר פרץ ואבי גבאי. יצחק הרצוג, שכמות הקולות שקיבל הציבה אותו במקום השלישי, הודח בפועל מתפקיד היו"ר[30]. בסיבוב השני גבר גבאי על פרץ, עם כ-52 אחוזים מקולות המצביעים, ובכך, נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה[31].
בחירות 2019
- ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2019)
ב-1 בינואר 2019, הודיע גבאי על פירוק המחנה הציוני עקב מחלוקת עם ציפי לבני וספג על כך ועל הדרך בה עשה זאת ביקורת[32]. ב-19 בפברואר שריין גבאי את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין שפרש מיש עתיד במקומות השני והעשירי בהתאמה ברשימת "העבודה" לכנסת. בבחירות המפלגה השיגה 6 מנדטים, התוצאה הנמוכה ביותר של המפלגה עד אז. לאחר מכן גברו קולות הקוראים לגבאי לפרוש.
לאחר הכניסה לכנסת ה-21, בסוף מאי 2019, ניהלו גבאי ובכירים נוספים במפלגת העבודה מגעים עם ראש הממשלה נתניהו בדבר אפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלתו. על פי פרסומים הציע נתניהו את תיק המשפטים לשלי יחימוביץ' והתחייבות שימליץ על עמיר פרץ בבחירות הקרובות לנשיאות המדינה[33]. המגעים נחשפו בתקשורת והמהלך לא יצא אל הפועל. ב-11 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיע גבאי שלא יתמודד שנית על ראשות המפלגה[34]. ובהמשך הודיע גם על פרישתו מהפוליטיקה[35][36]. ועידת המפלגה כי רשימת המועמדים לכנסת ה-22 תוקפא, ללא הח"כים ששוריינו על ידי היו"ר היוצא.
הבחירות לראשות העבודה התקיימו ב-2 ביולי 2019, ובהם התמודדו בעיקר חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי. בבחירות ניצח עמיר פרץ בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות. ב-18 ביולי הודיעו עמיר פרץ ויו"ר גשר אורלי לוי-אבקסיס ששתי המפלגות ירוצו ברשימה משותפת בשם "העבודה-גשר". במסגרת כך, מפלגת גשר קיבלה שלושה מקומות בעשירייה הראשונה[37]. בהמשך לאיחוד עם מפלגת גשר פרשה גם חברת הכנסת שפיר מהמפלגה, והצטרפה למפלגת התנועה הירוקה ובהמשך לרשימת המחנה הדמוקרטי.
בחירות 2020
ב-13 בינואר הכריזו ראשי העבודה, גשר ומרצ, פרץ, לוי אבקסיס וניצן הורוביץ, על איחוד טכני בין המפלגות במסגרת העבודה-גשר-מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-23, עקב החשש שבריצה נפרדת אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה[38]. מפלגת העבודה קיבלה בבחירות שלושה מנדטים, מתוך שבעה של הרשימה. ב-4 באפריל הודיע פרץ כי בכוונתו להתפצל מהסיעה המשותפת עם מרצ בעקבות המגעים לכניסת מפלגת העבודה לממשלה, והפיצול אושר כעבור יומיים. העבודה וגשר נכנסה לקואליציה עם נתניהו וגנץ וקיבלה את תיק הכלכלה והעבודה והרווחה. מרצ נשארה באופוזיציה ומרב מיכאלי מסיעת העבודה גם כן.
בחירות 2021
- ערכים מורחבים – הבחירות לראשות העבודה (2021)
עמיר פרץ הודיע שלא יתמודד על ראשות המפלגה בבחירות 2021[39]. הפריימריז לראשות המפלגה נערכו ב-24 בינואר 2021, וחברת הכנסת מרב מיכאלי זכתה בהם ברוב של 77.54%. שמונה ימים לאחר מכן, ב־1 בפברואר, נערכו בחירות מקדימות לרשימה לכנסת, והם התקיימו באופן חריג במתכונת פריימריז פתוחים: הן מצביעים והן מתמודדים הורשו להירשם עד ערב ה־30 בינואר (יומיים לפני הבחירות). ההצבעה התנהלה ברובה בהצבעה מרוחקת בעקבות מגפת הקורונה שתקפה באותם ימים את ישראל, אולם הופעלו גם תשע קלפיות. בשני המקומות הראשונים זכו עמר בר-לב ואמילי מואטי[40]. לאחר בחירתה מינתה מיכאלי את ניר רוזן לתפקיד מנכ״ל המפלגה[41].
המועמדת מספר 7 ברשימה, אבתיסאם מראענה, נפסלה על ידי ועדת הבחירות המרכזית, בין היתר בטענה שקראה להשמיד את העיר זכרון יעקב אך לאחר שהתנצלה בית המשפט העליון אישר את התמודדותה בבחירות[42].
לאחר בחירתה של מיכאלי ליו"ר המפלגה היא דרשה משרי המפלגה, פרץ ושמולי, כי יתפטרו מתפקידיהם בממשלה[43]. בתגובה הודיעו פרץ ושמולי שהם פורשים מהמפלגה, ובמקביל החליטו להמשיך בתפקידיהם כשרים עד להקמת ממשלה חדשה[44].
העבודה הציגה מצע לכנסת ה-24, שהתפרסם כחוברת "חזון ועקרונות יסוד" ועם דגש על אזרחות שווה, מאבק באלימות מגדרית, סביבה ואקלים, דת ומדינה, חקלאות והמרחב הכפרי וכמובן בריאות, חינוך, כלכה וחברה ושלום וביטחון ובכלל זה "קידום חזון שתי המדינות ולהצבת גבולות קבע למדינת ישראל"[45].
למפלגת העבודה הצביעו בבחירות אלה 6.09% מהבוחרים, והיא קיבלה 7 מנדטים. עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש, מונתה מיכאלי לתפקיד שרת התחבורה והבטיחות בדרכים וחברי המפלגה, עמר בר-לב ונחמן שי מונו לתפקיד השר לביטחון הפנים ושר התפוצות בהתאמה.
בחירות 2022
הבחירות המקדימות במפלגת העבודה הישראלית בשנת 2022, כללו את בחירת רשימת המפלגה ויו"ר המפלגה במתכונת דו-שלבית.
הבחירות ליו"ר נערכו ב-18 ביולי 2022 ובהן ניצחה מרב מיכאלי, והבחירות לרשימה לכנסת התקיימו ב-9 באוגוסט[46], לקראת הבחירות לכנסת העשרים וחמש שנערכו ב-1 בנובמבר באותה שנה[47].
לקראת הבחירות הוצע למיכאלי לחבור לרשימה משותפת עם מרצ, כדי להבטיח את מעברן של שתי המפלגות את אחוז החסימה. ראש הממשלה יאיר לפיד ניסה לקדם את המהלך אך מיכאלי התנגדה.
בבחירות אלו חוותה מפלגת העבודה ירידה דרסטית בכוחה, והשיגה 4 מנדטים, לאחר שרק 3.69% מהבוחרים הצביעו לה.
ב-7 בדצמבר 2023 הודיעה יושבת ראש המפלגה מירב מיכאלי על פרישה מראשות המפלגה והחיים הפוליטיים ועל הקדמת הפריימריז.
המשמרת הצעירה
המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היא הגוף הרשמי אליו שייכים חברי מפלגת העבודה עד גיל 35. במשמרת חברים כ-10,000 חברים מתוכם כ-500 פעילים במוסדות ופעילויות הארגון. למשמרת כ-60 סניפים ביישובים שונים בארץ, וכן כ-15 תאי סטודנטים באוניברסיטאות השונות ובמכללות הציבוריות, הנושאים את השם "תא אופק".
יו"ר המשמרת הצעירה נבחר מדי שנתיים בבחירות, בשיטת "אלקטורים" שנבחרים בסניפי המשמרת, והם הבוחרים את יו"ר המשמרת הצעירה. בין יושבי ראש המשמרת הצעירה בעבר: השר לשעבר עוזי ברעם, השר לשעבר אופיר פינס-פז ויועץ התקשורת וחבר הכנסת לשעבר רונן צור.
יו"ר המשמרת הצעירה נכון ל-2021, היא נועה חסידוב.
נוער העבודה
ארגון "נוער העבודה" קמה בשנת 1968 כאיחוד ארגוני הנוער של המפלגות מפא"י ואחדות העבודה. הארגון החל בשם "נוער המערך" וב-1992 השתנה שמו ל"נוער העבודה". התנועה מתאימה לגילאי 13–18 ומונה כ-100 חברים[48].
יושב ראש נוער העבודה הנוכחי הוא עומר בן גרא, אשר נבחר במהלך אוגוסט 2022[49].
ועידת המפלגה
מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות לחברי (צירי) ועידת המפלגה. ועידת המפלגה היא המוסד העליון שלה, המוסמך לקבל החלטות כגון שינוי חוקת המפלגה, קביעת מתכונת הבחירות הפנימיות והכרעה בדבר הצטרפות לממשלה.
נכון לאפריל 2020 מונה ועידת המפלגה כ-3,700 צירים. כ-3,100 מתוכם נבחרו לכהונתם בדצמבר 2018. כ-200 צירים נוספו מכוח תפקידם (חברי כנסת, מזכירי סניפים, ראשי המשמרת הצעירה, ראשי ערים מכהנים וכו'). 400 נוספים אושרו בוועידה בדצמבר 2019, כמיקשה אחת, על פי רשימה שהגיש יו"ר המפלגה.
באוגוסט 2021 הובילה מיכאלי בוועידת העבודה שינוי בחוקה שיחזק את המתפקדים ויחליש את כוחה של הוועידה. יוקם גוף חדש הכולל את כל המתפקדים ושמו מליאת החברים. הוועידה גם אישרה את הצעת מיכאלי להוסיף כ-300 צירות חדשות בוועידה, כחלק מיישום החלטה להחלת שוויון מגדרי בכל מוסדות העבודה[50].
עד 1984 מפלגת העבודה קבעה את רשימת המועמדים שלה לכנסת על ידי ועדה מסדרת של אנשי מפתח במפלגה. ב-1988 המפלגה עברה לבחירות פנימיות על ידי ועידת המפלגה, ומאז 1992 ההתמודדות הפנים מפלגתית נעשית במתכונת של בחירות מקדימות. ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת לוקח בחשבון את מספר הקולות בבחירות המקדימות בנוסף לשריונים סקטוריאליים (לדוגמה: שריון לנשים) ואיחודים עם מפלגות אחרות.
נכון ליולי 2019, ישנם כ-65,000 מתפקדים למפלגה[51], הזכאים להשתתף בבחירות המקדימות. בינואר 2021 נותרו רק כ-37,000 מתפקדים. בעקבות ההכרזה על פריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-24 עלה מספר המתפקדים ועמד בפברואר על כ-45,000[דרוש מקור].
סמל המפלגה עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של הסיעה בכנסת מ"המערך" ל"העבודה". הסמל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל[52].
ב-2016 עבר הסמל שינוי קל שכלל בחירת גופן חדש, עגול יותר, ישור של האותיות הנטויות וחיתוך פינת השיבולים לצורה עגולה יותר המתאימה לגופן. מדובר בגופן "טקסטילר" של "פונטביט", ישר ללא הטיה[53].
מדינית-ביטחונית
מפלגת העבודה תומכת בהסדר ובחתימת הסכם עם הפלסטינים במסגרת מתווה קלינטון שיוביל בסיומו להקמת מדינת פלסטין על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ויצירת גבול מדיני חדש לישראל על רקע שנת 1967 לפני תוצאות מלחמת ששת הימים. כחלק מהמתווה, המפלגה תומכת בפינוי כלל ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון למעט גושי התיישבות במחוז עליהן תחיל ישראל את ריבונותה בתמורה לשטחים ישראלים שיועברו לצד הפלסטיני בנגב להרחבת רצועת עזה ויצירת מסדרון עבור "מעבר בטוח" בין הפלסטינים ביהודה ושומרון לרצועת עזה, בעוד ששאר שטחי יהודה ושומרון יהפכו תחת ריבונות פלסטינית. ביחס לעיר בירה, המפלגה תפעל להליך חלוקה של ירושלים לשתי בירות, שיהפוך את מזרח ירושלים לבירת פלסטין, ואת מערב ירושלים לבירת ישראל. כחלק מהמתווה, לא תהיה ריבונות ישראלית על הר הבית ולא תתאפשר "זכות שיבה" פלסטינית לתוך שטחי ישראל, אם כי שני הצדדים "יכירו בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית"[54].
במשך השנים המפלגה תמכה וקידמה צעדים מדיניים חד-צדדיים כגון הנסיגה מרצועת הביטחון מדרום לבנון בשנת 2000 ובתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005. ביחס לשאלת אופייה המדיני של ישראל המפלגה תומכת בביטול חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שמעגן את מעמדה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי בחוק יסוד, אותו היא מגדירה כ-"גזענות"[55][56].
חברתית-כלכלית
ההשקפה החברתית במפלגה פונה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי, בו נכללת מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה ובהעלאת שכר המינימום כחלק ממאבק בעוני לצד העלאת קצבאות הזקנה והנכות. בנוסף לכך תומכת במגזר ציבורי חזק וקבלת כלכלה מעורבת, רגולציה ממשלתית ופיקוח והתנגדות להפרטת שירותים ציבוריים. בתחום משבר הדיור העבודה תומכת במעורבות ממשלתית בשוק הדירות להשכרה זאת, באמצעות חקיקה אשר תסדיר את מערכת היחסים בין השוכר למשכיר, ותבטיח את זכויות שני הצדדים[57].
המפלגה תומכת בחקיקת זכויות משפטיות שוות לאזרחי להט"ב בישראל בדומה לאזרחים הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית, שכוללת הכשרה משפטית של נישואים חד-מיניים, מניעת אפליה על בסיס נטייה מינית וזהות מגדרית, תיקון לחוק הסכמים לנשיאת עוברים וחוק אימוץ ילדים והטלת איסור משפטי על ביצועם ופרסומם של הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה. המפלגה תומכת בלגליזציה של קנאביס בה יתאפשר גידול ביתי מוגבל ומפוקח, הסדרה ופיקוח על שוק הסחר וביטול השוק השחור, הוצאת הסם מפקודת הסמים המסוכנים וביטול הפללת שימוש אישי[58].
המפלגה הייתה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ובשנת 2018 פרשה ממנו במחאה על הצטרפות תנועת ה-BDS אליו[59]. העבודה מוגדרת כמפלגה משקיפה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים הפועלת במוסדות האיחוד האירופי ובמסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, ופועלת במוסדות הלאומיים בהם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.
דת ומדינה
המפלגה תומכת בהפרדת הדת מהמדינה[60]. כתוצאה מכך היא תומכת בהכשרה של נישואים וגירושים אזרחיים וביכולת לרשום נישואים בישראל רק במסגרת אזרחית[61] ובהפעלת תחבורה ציבורית בשבת במסגרת אשר תוגבל על ידי הסדרים אשר ייקבעו ברשויות המקומיות. המפלגה מציעה תיקון לחוק יסוד הממשלה שלפיו תוגבל כהונתו של ראש הממשלה לשתי כהונות רצופות ופועלת עבור שוויון בין נשים לגברים, צמצום פערי השכר, פמיניזם ובהבטחת ייצוג שוויוני ברשימת מפלגות בכנסת בין המינים[62]. ביחס להסתננות מאפריקה לישראל, המפלגה תומכת במתן רישיון ביקור זמני למבקשי מקלט, אשר במסגרתו יינתנו אישורי עבודה ויינתן ביטוח בריאות ועידוד פיזור הנוכחות שלהם ברחבי המדינה כולה.
איכות הסביבה
המפלגה פועלת למען איכות הסביבה בישראל ותומכת במיסוי של מוצרים ושירותים מזהמים ובהטלת מס פחמן. היא תומכת בהענקת סמכויות ואמצעי אכיפה נרחבים בתחום זה לרשויות מקומיות ולאומיות ובחוק שיקום קרקעות מזוהמות שבו ייכללו דרישות מיפוי וריכוז קרקעות מזוהמות אצל רשם המקרקעין והקמת קרן לשיקום קרקעות[61].
המפלגה תומכת בתיקון לחוק צער בעלי חיים שלפיו יוחל צמצום הדרגתי של המשלוחים החיים לישראל עד להפסקתם לחלוטין, לצד איסור סחר מכירת פרוות ללבוש. בתחום האנרגיה המתחדשת, בהרחבת שילובם של מקורות אנרגיה מתחדשים במערך ייצור החשמל בישראל באמצעות חקיקה שתאפשר הקמתם של מתקנים להפקת אנרגיה סולארית על כלל גגות המבנים בישראל ואיתור שטחי קרקע המתאימים להקמתן של תחנות כוח סולאריות[58].
בתחילת דרכה לא היה למפלגה יו"ר פורמלי ומנהיגות המפלגה התחלקה בין המזכ"ל לבין אלה שעמדו בראש הרשימה לכנסת ובראשות הממשלה. לאחר הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 נוצר תפקיד היו"ר.
|
|
מזכ"לי המפלגה
שם | תחילת כהונה | סיום כהונה | |
1 | גולדה מאיר | פברואר 1968[65] | אוגוסט 1968 |
2 | פנחס ספיר | אוגוסט 1968[66] | ינואר 1970 |
3 | אריה אליאב | ינואר 1970[67] | יוני 1971 |
4 | ישראל ישעיהו-שרעבי | יוני 1971[68] | מאי 1972 |
5 | אהרון ידלין | יוני 1972[69] | אוגוסט 1974 |
6 | מאיר זרמי | אוגוסט 1974[70] | יוני 1977 |
התפקיד בוטל[71] | |||
7 | חיים בר-לב | יוני 1978[72] | אוקטובר 1984 |
8 | עוזי ברעם | אוקטובר 1984[73] | פברואר 1989 |
9 | מיכה חריש | פברואר 1989[74] | אוקטובר 1992 |
10 | נסים זווילי | אוקטובר 1992 | 1998 |
11 | רענן כהן | 1998[75]. | יולי 2001 |
12 | אופיר פינס-פז | יולי 2001[76] | נובמבר 2003[77] |
התפקיד לא אויש | |||
13 | איתן כבל | יוני 2005[78] | מאי 2009[79] |
התפקיד לא אויש. ויצמן שירי מונה כמנכ"ל | |||
14 | חיליק בר | אוקטובר 2010[80] | ינואר 2017 |
15 | ערן חרמוני | ינואר 2017[81] |