הפארק הלאומי פטריפייד פורסט
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפארק הלאומי פטריפייד פורסט (באנגלית: Petrified Forest National Park, מילולית: הפארק הלאומי היער המאובן) הוא פארק לאומי מדברי המשתרע על שטח של 896 קילומטרים רבועים במחוזות נאוואחו ואפאצ'י בצפון-מזרח אריזונה שבארצות הברית. שם הפארק מנציח את הריכוז יוצא דופן של עצים מאובנים בשטחו, רובם מהמין הנכחד Araucarioxylon arizonicum. מתוך השטח הכללי של הפארק 458 קילומטרים רבועים הם שטח שהכניסה אליו בתשלום והוא מאופיין בערבת שיחים צחיחה למחצה, כמו גם בתרונות צבעוניים שעברו בליה רבה, כשחלקו הצפוני מתפשט לתוך המדבר הצבוע. מטה הפארק שוכן כ-42 קילומטרים מזרחית לעיירה הולברוק באריזונה, וכ-150 קילומטר מהעיר פלגסטאף. הפארק משתרע לאורך כביש בין-מדינתי 40 (I-40), ולכביש 66 ההיסטורי כששניהם חוצים את הפארק ממזרח למערב.
עץ מאובן בשטח הפארק | |
מידע כללי | |
---|---|
תאריך הקמה | 1 בינואר 1962 |
מבקרים בשנה | 644,922[1] (נכון ל־2018) |
גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית |
נתונים ומידות | |
שטח | 896[2] קמ"ר |
מיקום | |
מדינה | אריזונה, ארצות הברית |
מיקום | אריזונה |
קואורדינטות | 35°04′N 109°47′W |
www.nps.gov/pefo | |
(למפת ארצות הברית מוגדלת) (למפת ארצות הברית רגילה) (למפת אריזונה רגילה) | |
האתר הוכרז מונומנט לאומי, ב-1906 ופארק לאומי של ארצות הברית ב-1962. ב-2018 ביקרו בו 644,922 תיירים, כשהפעילויות האופייניות למבקרים כוללות ביקור באתרים התיירותיים, צילום, הליכה בשבילים ומחנאות בחיק הטבע.
הגובה הממוצע של הפארק הוא 1,600 מטרים מעל גובה פני הים, כשהאקלים מאופיין ברוחות יבשות. הטמפרטורות בשיא הקיץ מגיעות ל-38°C, ובחורף צונחות מתחת לנקודת הקיפאון. בפארק יש יותר מ-400 מינים של צמחים, בעיקר עשבים, כדוגמת מינים של דגניים כמו ה-Bouteloua gracilis (באנגלית Blue grama) ומיני המדחול (Sporobolus). בעלי החיים כוללים חיות גדולות כדוגמת אנטילוקפרה אמריקנית, זאב ערבות ושונר מצוי ובעלי חיים רבים קטנים יתר, דוגמת אוגר יערוני (Peromyscus), נחשים, לטאות, שבעה מינים של דו-חיים ויותר מ-200 מינים של עופות, שחלקם הם דיירי קבע ורובם עופות נודדים. 203 קילומטרים רבועים, כשליש משטח מהפארק, מוכרזים כאזור טבע בראשיתי.[3]
הפארק ידוע בשל המאובנים שבו, בייחוד גזעי עצים שגדלו בתקופת הטריאס העליון, לפני כ-225 מיליון שנים. השכבות המכילות את הגזעים המאובנים הם חלק מתצורת צ'ינלה הצבעונית ורחבת הידיים, שהיא המקור לשם המדבר הצבוע. לפני כ-60 מיליון שנים נדחפה רמת קולורדו, שהפארק הוא חלק ממנה, למעלה בשל לחצים טקטוניים ונחשפה לסחיפה מוגברת. כל שכבות הסלע בפארק מעל לתצורת צ'ינלה נסחפו כליל בהשפעת מים ורוחות, למעט שכבות צעירות מבחינה גאולוגית המצויות בחלקים מהפארק. בנוסף לגזעי עצים מאובנים כוללים המאובנים בפארק שרכים מטריאס עליון, ציקסאים, וגינקו, ומינים רבים אחרים של צמחים כמו גם בעלי חיים כולל פייטוזאוריים, דו-חיים גדולים, והדינוזאורים הראשונים. פלאונטולוגים חופרים וחוקרים את המאובנים של הפארק מתחילת המאה ה-20.
האוכלוסייה האנושית המוקדמת ביותר בפארק הגיעה לפני 8,000 שנה לפחות. לפני כ-2,000 שנה גידלו התושבים באזור תירס, וזמן קצר אחר-כך הקימו בשטח שיהפוך לפארק בתים חפורים. תושבים מאוחרים יותר בנו מגורים מעל פני הקרקע המכונים פואבלו. למרות ששינוי האקלים אילץ את התושבים לעקור משם (הפואבלו האחרון ננטש סביב 1,400 לספירה) נתגלו ברחבי הפארק יותר מ-600 אתרים ארכאולוגים, כולל פטרוגליפים, הקשורים אליהם. במאה ה-16 ביקרו באזור מגלי ארצות ספרדים, ובאמצע המאה ה-19 סקר צוות של חוקרים מטעם ממשלת ארצות הברית נתיב ממזרח למערב דרך האזור בו שוכן הפארק כיום, וציין את גילוי הגזעים המאובנים. מאוחר יותר, נסללו כבישים ומסילות ברזל באותו הנתיב ואפשרו את בואם של התיירים, ולפני הקמת הפארק, את ליקוט המאובנים מהשטח בקנה מידה גדול. גנבות של עצים מאובנים ממשיכה להיות בעיה גם במאה ה-21.