הפצצה אסטרטגית

הפצצה אסטרטגית היא אסטרטגיה צבאית המופעלת במהלך מלחמה כוללת, אשר מטרתה הבסת מדינת אויב על ידי פגיעה במורל הלאומי ושבירת כוח הרצון של הציבור להילחם, השמדת יכולתה הכלכלית של מדינת האויב ובפרט יכולתה לייצר אמצעי לחימה ולהעבירם לשטחי הלחימה, או שתי המטרות גם יחד. הפצצה אסטרטגית היא מאמץ צבאי המאורגן ומבוצע באופן שיטתי ומתואם היטב, העושה שימוש במפציצים אסטרטגיים, וטילים בעלי טווח בינוני או טווח ארוך או מטוסי קרב נושאי פצצות גרעיניות.

הפצצה אסטרטגית מהאוויר של יעדים אזרחיים הוצעה לראשונה על ידי התאורטיקן האיטלקי הגנרל ג'וליו דואה. בספרו "השליטה באוויר" (1921) טען דואה כי ניתן להימנע מליפול למבוי סתום דמוי מלחמת העולם הראשונה על ידי שימוש בכוחות אוויר לפגיעה ישירות באוכלוסייה האזרחית. דואה האמין כי התקפות כאלה יגרמו לאזרחים להכריח את ממשלותיהן להיכנע. רעיונו של דואה אומץ וקודם בארצות הברית על ידי בילי מיטשל, הנחשב לאבי חיל האוויר של ארצות הברית ובבריטניה על ידי יו טרנצ'רד. התאורטיקנים הללו היו בעלי השפעה ורבה, גם לגיבוש ההצדקה הצבאית לקיומו של חיל אוויר נפרד (כמו חיל האוויר המלכותי) וגם בהשפעה רבה על הדרג הפוליטי ועל ההיערכות למלחמה הבאה. דוגמה לתהודה נרחבת שבה זכו רעיונותיו בנאום שנשא סטנלי בולדווין בפרלמנט הבריטי בשנת 1932 תחת הכותרת "חשש לעתיד" (A Fear for the Future), בו טען כי אף בהינתן הגנה אווירית נרחבת, "המפציץ תמיד יעבור" - מפציצים תמיד יצליחו לחדור ולהפציץ מרכזי אוכלוסייה.

כאמור, אחת המטרות בעת מלחמה היא לגרום לדמורליזציה של האויב, כך שכניעה או השבת השלום על כנו ייראו כאפשרויות עדיפות על פני המשך הסכסוך. בעבר נעשה שימוש בהפצצות אסטרטגיות כדי לקדם מטרה זו. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה הפך המונח "הפצצות טרור" לשגור בלקסיקון באנגלית, וניתן על ידי היסטוריונים ופרשנים לכמה וכמה מערכות של הפצצות אסטרטגיות כמו גם לגיחות הפצצה בודדות. מכיוון שהמונח "הפצצת טרור" נתפס כמזלזל, יש המעדיפים את המונחים "שבירת כוח העמידה" או "הפצצות מוראל".