הציורים השחורים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הציורים השחורים (בספרדית: Pinturas Negras) הם סדרה של 14 ציורי שמן שיצר הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה בשנים האחרונות לחייו. הציורים נוצרו כציורי קיר על קירות ביתו של גויה. כיום הם מוצגים במוזיאון הפראדו במדריד. הציורים כונו כך בשל כהותם ובשל התיאורים הקודרים המשקפים את פחדיו של גויה מאי שפיות.
לאחר מלחמות נפוליאון והסערה הפנימית של הממשלה הספרדית המשתנה, גויה פיתח יחס ממורמר כלפי האנושות. הוא שרד שתי מחלות כמעט קטלניות, והיה חרד יותר ויותר חסר סבלנות מחשש להישנות. נראה כי השילוב בין גורמים אלה הביא אותו לכדי יצירתם של הציורים השחורים. באמצעות צבעי שמן ועבודה ישירה על קירות חדרי הוילה שבה חי, יצר גויה יצירות בגוונים כהים ומטרידים. הציורים לא הוזמנו ולא נועדו לעזוב את ביתו. סביר להניח כי האמן מעולם לא התכוון להציגן בתערוכה ציבורית "ציורים אלה קרובים להיות פרטיים יותר מכל ציור אחר אשר נולד אי פעם בתולדות האמנות המערבית".[1]
גויה לא נתן כותרות לציורים, או אם כן, הוא מעולם לא חשף או תיעד אותם. מרבית השמות ניתנו ליצירות על ידי היסטוריונים לאמנות.[1] בתחילה, הם בקטלוג בשנת 1828 על ידי חברו של גויה, אנטוני ברוגדה.[2] שמות ארבעה עשר הציורים: אטרופוס (הגורל), שני הזקנים, שני זקנים אוכלים מרק, נלחמים עם קודלים, שבת המכשפות, גברים קוראים, ג'ודית (יהודית) והולפרנס, עלייה לרגל לסן איזידו, הכלב, סטורן טורף את בנו, נשים צוחקות, תהלוכת המשרד הקדוש, חזון פנטסטי ו- La Leocadia. קיים ציור נוסף שעדיין לא הוכלל בצורה רשמית כחלק מהציורים השחורים שנקרא ראשים בנוף, כיום מוצג בנפרד מהסדרה באוסף סטנלי מוס בעיר ניו-יורק ועד היום אנשים מתקשים להתבונן בעוצמה שהציורים מעבירים לצופה בהם.[3]