הקצוות החדים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סגנון "הקצוות החדים" (באנגלית: Hard-edge painting) הוא סגנון בזרם הציור המופשט, המתאפיין במעברים פתאומיים בין אזורי צבע, שכוללים לרוב צבע אחד לא משתנה. סגנון "הקצוות החדים" הפך לנפוץ בארצות הברית בשנות ה-60.[1] סגנון זה קשור להפשטה הגאומטרית, לאופ ארט, להפשטה הפוסט-ציורית ולציור שדות הצבע.[2]
מאפיינים נוספים של ציור "הקצוות החדים" הם השימוש בצורות גדולות, פשוטות ולרוב גאומטריות על פני שטח רחבים ושטוחים; קווי מתאר מדויקים וחדים ושטחים נרחבים של צבע בהיר שהוכתם אל קנבס חשוף. בתוך כך, הסגנון נבדל מההפשטה הגאומטרית, בכך שהוא דוחה קומפוזיציות בעלות אופי לירי ומתמטי.[3] בציורי "הקצוות החדים" מתקבלת תחושה כוללת המזכירה במידה מסוימת את אמנות שדות הצבע, אך בניגוד לסגנון זה, ציור "הקצוות החדים" נמנע מהקשרים ציוריים לצורות גאומטריות טהורות. כמו כן, זהו ציור הנוקט שימוש בצבע נקי, בניגוד לכתמיות הסוערת המופיעה אצל אמני האקספרססיוניזם המופשט, וב"קצוות חדים" של כל כתם צבע, בניגוד לנזילות ולטפטוף, שניתן למצוא אצל ציירי הפעולה.[4] האמנים המרכזיים שיצרו במסגרת סגנון "הקצוות החדים" הם: אלסוורת' קלי, פרנק סטלה, ויליאם ט. ויליאמס, סם גיליאם, קארל בנג'מין, לורסר פייטלסון, פרדריק המרסלי, ג'ון הווארד, הלן לונדברג, ג'ון מקלאוג'לין, אל הלד, אלכסנדר ליברמן, בריס מרדן, קנת' נולנד, אד ריהרדט וג'ק יונגמן.[1][5]