התיזה של הוקני-פאלקו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התזה של הוקני-פאלקו היא תיאוריה של תולדות האמנות שפותחה על ידי האמן דייוויד הוקני והפיזיקאי צ'ארלס מ. פאלקו. שניהם טענו שההתקדמות בריאליזם ובדיוק בציור בהיסטוריה של האמנות המערבית מאז הרנסאנס הייתה בעיקר תוצאה של מכשירים אופטיים כמו הקמרה אובסקורה, הקמרה לוסידה ומראות קמורות, ולא רק בשל התפתחות הטכניקה והמיומנות האמנותית. השימוש בצילום של אמנים מהמאה התשע-עשרה תועד היטב.
בספר משנת 2001, "גילוי מחדש של הטכניקות האבודות של המאסטרים ההגדולים" (: Secret Knowledge: Rediscovering the Lost Techniques of the Old Masters), הוקני ניתח את עבודתם של המאסטרים הגדולים (אמני הרנסאנס הגדולים) וטען שאי אפשר ליצור ברמת הדיוק שבעבודתם על ידי נעיצת מבט מקרוב. מאז, הוקני ופלקו הוציאו לאור מספר פרסומים אודות עדויות חיוביות על שימוש בעזרים אופטיים, ועל הסבירות ההיסטורית של שיטות כאלה. ההשערה הובילה למגוון כנסים ודיונים סוערים.
לפי סוון דופרה[1], התזה של הוקני-פאלקו אינה הסבר סופי או סופי להתפתחות הריאליזם באמנות המערבית. לטענתו, התזה מסתמכת על כמה דוגמאות נבחרות של ציורים המראים סימנים של עיוות אופטי, ומתעלמת מההקשר ההיסטורי, התרבותי והאמנותי של התקופה. הוא מציין שישנם גורמים רבים נוספים שהשפיעו על הטכניקות והכישורים האמנותיים של אמני הרנסאנס, כמו זמינות החומרים, מערכת החסות, החינוך האמנותי וההעדפות האסתטיות. הוא מציע לראות בתזה נקודת מוצא למחקר ודיונים נוספים, ולא תשובה סופית לשאלת המחקר.