זיכרון ליבה מגנטית
סוג זיכרון המחשב העיקרי בין 1955 ל-1975 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זיכרון ליבה מגנטית (באנגלית: Magnetic Core Memory), נקרא גם "זיכרון ליבה מגנטי" ו"זיכרון ליבה" הוא טכנולוגיה של זיכרון גישה אקראית שפותחה סמוך לראשית תקופת המחשוב, בשנות ה-50 של המאה ה-20, והייתה טכנולוגיית הזיכרון העיקרית, כמעט היחידה, עד שהוחלפה בהדרגה, במהלך שנות ה-70, על ידי טכנולוגיות מבוססות על מוליכים למחצה.
לזיכרון הליבה יתרונות רבים על טכנולוגיות הזיכרון שקדמו לו, ואלו נעלמו למעשה זמן קצר אחר הגעתו. עובדת היותו זיכרון גישה אקראית, וצפיפותו היחסית אפשרה לבנות מחשבים מהירים ובעלי נפח זיכרון גדול בהרבה מהקודמים להם, וקשה לתאר את ההתקדמות שהובילה מהאניאק למחשבי על, או למחשב האישי, בלעדיו.
בשנים בהם אפילו הכינוי "זיכרון ליבה" נשמר לתיאור מדויק, והמונח היה פשוט "זיכרון", צמחה הצפיפות, ואתה נפח הזיכרון הכללי של מחשבים, בכמה סדרי גודל. במקביל, מחירה של סיבית זיכרון ירד מכדולר אחד של 1955, לכדי סנט של 1970[1], או בערך שניים וחצי סדרי גודל. מהירות הזיכרון גדלה במידה צנועה הרבה יותר, ובדרך כלל, מהירות הזיכרון לא שונה בצורה משמעותית בין תחילת שנות ה-60, לדור האחרון שיוצר.
הזיכרון בנוי ממערך של טבעות פריט, בצורת טורואידים, דרכן מושחלים תיילים מוליכי זרם חשמלי. הגדלת הצפיפות דרשה טבעות קטנות יותר ויותר, המסודרות במערכים צפופים יותר ויותר. במקביל, גם התיילים המושחלים בהן צריכים לרזות, ותהליך הייצור הופך מסובך ומורכב. למרות ניסיונות בלתי פוסקים למיכון ואוטומציה, תהליך ייצור זיכרון ליבה נשאר ידני ברובו, עובדה שהציבה מחסום בפני המשך המזעור.
המחשב הראשון שצויד בזיכרון ליבה היה ה-Whirlwind I, שפותח במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ב-1951. בנוסף למחשבים שימש זיכרון ליבה במתקנים נוספים, וביניהם טלפוניה, בקרה תעשייתית, מכונות חישוב, ואף מתקני ג'וקבוקס.
זיכרונות מוליכים למחצה היו ידועים, ובשימוש מוגבל מאמצע שנות ה-60, וכאשר "מחסום המחיר" נפרץ, ומחירה של סיבית זיכרון כזה השתוותה למחיר סיבית זיכרון ליבה, ימיו של זיכרון הליבה היו ספורים. בדרך כלל מציינים את שבב זיכרון של אינטל 1103(אנ'), שהוצג ב-1970, בנפח של 1,024 סיביות (שווה ל-128 בתים במינוח המקובל), כ"פריצת המחסום" הזו. במהלך שנות ה-70 המשיכה ירידת מחירו של זיכרון מוליכים למחצה, במקביל לעלייה בצפיפותו, וכל המחשבים החדשים שתוכננו השתמשו בו, וזיכרון ליבה נשאר נחלתם של מחשבים קיימים, או לכל היותר ייצור מחשבים מדגמים ישנים.
כיום ניתן למצוא זיכרון ליבה במוזיאונים, כתצוגה או במחשבים ישנים, חלקם עדיין פועלים ומשמשים להדגמות.