חוק הירושה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק הירושה, תשכ"ה-1965 מסדיר את כללי הירושה בעקבות מותו של אדם. החוק קובע שבמות אדם יועבר עזבונו ליורשיו על פי דין או על פי צוואה. החוק קובע מיהם יורשיו של אדם ומהו סדר העדיפויות ביניהם בקבלת הירושה. הוא קובע מהו תוקף הצוואה וכיצד ניתן להגיש התנגדות לצוואה. בנוסף, הוא מגדיר את עילות ההתנגדות לצוואה ומהם התנאים לקבלת מזונות מתוך העזבון.[1]
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 10 בפברואר 1965 |
תאריך חקיקה עברי | ח' באדר א' תשכ"ה |
גוף מחוקק | הכנסת החמישית |
תומכים | 24 |
מתנגדים | 3 |
נמנעים | 13 |
חוברת פרסום | ספר החוקים 446, עמ' 63 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד המשפטים |
מספר תיקונים | 17 |
נוסח מלא | חוק הירושה |
החוק אושר בכנסת החמישית ב-1 בפברואר 1965, ונכנס לתוקף תשעה חודשים לאחר פרסומו, ב-10 בנובמבר 1965. בעת דיוני הכנסת הובהר כי החוק לא מתעד להתחקות אחר הדין העברי, כיוון שחוקותיו אינם מתאימים לרוח הזמן. עם זאת, כן ישנה התייחסות רבה לעקרונות הצדק העולים מתוך הדין העברי בהקשרי ירושה, ובמיוחד מזונות מתוך העיזבון ובנוסף שוויון בין ילדים חוקיים לכאלה שנולדו מחוץ לנישואין. בנוגע לזכותה של ידועה בציבור למזונות מן הירושה, ישנה ביקורת גדולה מצד הדין העברי כיוון שזכויות במזונות לא מתגבשות עם הירושה אלא עם הנישואין.[2]
משרד המשפטים אחראי על ביצוע החוק. בחוק היו תיקונים רבים במהלך השנים במצבים של ילדים מאומצים, מאמצים ואפוטרופוסים. כמו כן נעשה שינוי משמעותי בעניין צוואות הדדיות.