ישועים בסין
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
היסטוריית מסדר הישועים בסין (באנגלית: Jesuit China missions) הם חלק מתולדות היחסים בין סין לעולם המערבי. קשרים בין אירופה לסין היו כבר מזמן בעת העתיקה. המאמצים המיסיונריים ועבודה אחרת של מסדר הישועים, בין המאה ה-16 וה -17 שיחקו תפקיד משמעותי בהמשך העברת הידע, המדע והתרבות בין סין למערב, והשפיעו על התרבות הנוצרית בחברה הסינית.
הניסיון הראשון של הישועים להגיע לסין נעשה בשנת 1552 על ידי פרנסיסקו חאווייר, הכומר המיסיונר חבר המייסד של אגודת הישועים. חאווייר מעולם לא הגיע ליבשת, ומת באי הסיני שאנגצ'ואן. שלושה עשורים לאחר מכן, בשנת 1582, הישועים שבו ויזמו את עבודת המיסיון בסין, בהובלת מספר דמויות ובהן מטאו ריצ'י האיטלקי, שהציגו את המדע המערבי, המתמטיקה, האסטרונומיה והאמנות החזותית בפני חצר הקיסר הסיני, והמשיכו בפעילות בין-תרבותי. הם ניהלו דיאלוג פילוסופי עם מלומדים סיניים, במיוחד עם נציגי הקונפוציאניזם. בזמן השפעתם נחשבו חברי המשלחת הישועית לחלק מהיועצים המוערכים והאמינים ביותר של הקיסר, כשהם ממלאים תפקידים יוקרתיים בממשל הקיסרי. סינים רבים, ביניהם מלומדים קונפוציאניים, אימצו את הנצרות והפכו לכמרים ולחברי מסדר הישועים.
על פי מחקריו של דייוויד א. מונגלו, משנת 1552 ועד 1800, השתתפו בסך הכל 920 ישועים במיסיון בסין, מתוכם 314 פורטוגזים, ו-130 צרפתים. [2] בשנת 1844 היו אולי בסין 240,000 קתולים רומיים, אך מספר זה צמח במהירות ובשנת 1901 הגיע המספר ל-720,490. [3] כמרים ישועיים רבים, ילידי המערב וגם הסינים, קבורים בבית הקברות בבייג'ינג.[1]