כיבוש

כיבוש, כיבוש צבאי או תפיסה לוחמתית (באנגלית: Military occupation, Belligerent occupation או פשוט Occupation) הוא מונח במשפט הבין-לאומי הפומבי המתאר טריטוריה שנתפסה על ידי צבא עוין והיא נתונה בפועל תחת סמכותו במסגרת משטר צבאי. הכיבוש משתרע רק על טריטוריה שבה שליטה כזאת הוקמה וניתנת למימוש.[1] גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעיתים כיבוש.

ערך זה עוסק בהשתלטות בכוח על שטחים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כיבוש (פירושונים).

כיבוש שונה מסיפוח ומקולוניאליזם בכך שהכוונה בו היא לקיים הסדר זמני בלבד.[2][3] מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעיתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).

אמנות בינלאומיות אחדות קבעו כללי התנהגות בשטח הנתון לכיבוש, ובהן אמנת האג משנת 1907 ואמנת ז'נבה הרביעית. שתיהן עוסקות בזכויות אדם ובאיסורים המוטלים על צבא כובש.

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. בפרט דבר זה נכון ביחס למדינות דמוקרטיות. נסיגת הכובש תלויה בדרך כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה.

עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה זכות הכיבוש, תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, או שולטת בה בעקיפין (קולוניאליזם) ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה, ובפרט שמירה על זכויות אדם של תושבים אלה, ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.