לשון חז"ל
ניב של השפה העברית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) היא ניב של השפה העברית, שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
עובדות מהירות אזורים, דוברים ...
אזורים | ארץ ישראל תחת שלטון הרומאים והביזנטים |
---|---|
דוברים | אין |
שפת אם | אין |
כתב | אלפבית עברי |
משפחה |
|
לאום | יהודים |
ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
סגירה
ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. הבדל זה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: ”לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה”.[1]