מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה
רקע להקמה
עם התגברות המתקפה האווירית של בעלות-הברית נגד גרמניה הנאצית לאחר 1943, החליטה ההנהגה הנאצית להקים מתקנים תת-קרקעיים כדי לייצר נשק וחומרי-נשק. הבנייה המואצת של מתקנים אלה דרשה הוצאה משמעותית של משאבי אנוש. אנשי האס אס נתנו לאסירים במחנות הריכוז לבצע את המשימות המסוכנות ביותר, כגון חפירה של מנהרות ומערות בהרים, בניית מפעלים תת-קרקעיים וסחיבת חומרי בנייה. כדי לקדם את הפרויקטים העצומים הללו, הקימו הנאצים בשנים 1944 ו-1945 מאות מחנות לוויין בקרבת אתרים תעשייתיים.
הרכב אסירים
על פי דיווחי אסירים, שמסרו את התיקים המנהליים של המחנה לשלטונות האמריקאים, שהו במחנה מטנהיים כ-2,000 אסירים, במחנה הנשים קרוב ל-500 נפשות, וב"מחנות היער" (וולדלאגר) היו 2,250 אסירים ואסירות. מחנות אחרים החזיקו בסך הכל 550 איש. רוב האסירים היו יהודים הונגרים, אך היו גם יהודים מיוון, מצרפת, מאיטליה וכן אסירים פוליטיים מרוסיה, פולין וסרביה. באזור שמסביב היו גם מספר מחנות עבודה בכפייה ששהו בהם אסירי מלחמה כדי לספק עובדים למפעלים.
בסתיו 1944 ביצעו שומרי האס-אס סלקציה של אסירי מחנות קאופרינג במתחם מילדורף, תוך גירוש מאות אסירים חולים ונכים לתאי הגז באושוויץ.
תנאי החיים במחנה
התנאים במתחם מולדורף היו נוראים. ההערכה היא, כי יותר ממחצית האסירים במתחם נספו לאחר שגורשו לאושוויץ, או מתו במקום מעומס עבודה, התעללויות, יריות ומחלות. אסירים ב"מחנות היער" (וולדלאגר) שליד העיר אמפפינג שוכנו בבקתות עפר, צריפים שהיו שקועים חלקית באדמה עם גגות שכוסו באדמה, על מנת להסוות את המבנים מהסיור האווירי של בעלות הברית. האסירים עבדו לעיתים תכופות בין 10 ל -12 שעות, כשהם נושאים שקי מלט כבדים ומבצעים משימות בנייה מפרכות אחרות.
אביגדור ברק (ברגר) אסיר לשעבר, העיד על התנאים במחנה[1]:
כשנכנסתי עם אבי למחנה מילדורף הייתי נער בריא. ...חיינו באשליה שאפשר לחיות כאן, ואכן לא הרגו אותנו כאן בבת אחת אלא בתהליך ארוך, מתוחכם ומתמשך של השמדה באמצעות עבודה. כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום שיצאתי מן המחנה, לא היה ניתן לזהות אותי. הייתי מוזלמן שכולו עור ועצמות, הייתי מת חי.
רוב האסירים עבדו בהנחת פסי הרכבת. הם סחבו את פסי הרכבת במו ידיהם, הניחו אותם על האדנים, דפקו מסמרים וחיברו פס לפס. אנשים נפצעו ללא הרף, ואיש, כמובן, לא דאג לבטיחות כוח העבודה היהודי חסר הערך.
גירושים
בין יולי 1944 לאפריל 1945, כשצבא ארצות הברית כבר נכנס לאזור, גורשו למעלה מ-8,000 אסירים למחנה הראשי במטנהיים ולמחנות המשנה שלו.
לאחר המלחמה
חמישה נאשמים בניהול המחנה נידונו למוות במאי 1947 ושבעה נידונו לתקופות מאסר שונות במסגרת משפטי דכאו[2].
כיום ישנה באתר מצבת זיכרון.
אביגדור ברק (ברגר), משם לכאן ובחזרה - סיפורו של נער יהודי מהונגריה במחנה מילדורף, הוצאת יד ושם, 2015.
משה זנדברג, שנה לאין קץ - בפלוגות העבודה בהונגריה ובמחנות הנאצים (אושוויץ, דכאו, מילדורף-ואלדלגר), הוצאת יד ושם, 1966.
