מיקולאייב

**מיקולאייב**
**Микола́їв**
סמל מיקולאייב סמל מיקולאייב	דגל מיקולאייב דגל מיקולאייב
	פוטומונטז' של מיקולאייב
מדינה	אוקראינה
אובלסט	מיקולאייב
ראש העיר	Oleksandr Sienkevych
תאריך ייסוד	1789
שטח	259.83 קמ"ר
גובה	53 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	470,011 (1 בינואר 2022)
‑ צפיפות	1,959 נפש לקמ"ר (2017)
קואורדינטות	46°58′N 32°0′E
אזור זמן	UTC +2
	http://mykolayiv.osp-ua.info
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת אוקראינה רגילה) קייב דניפרו אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים מיקולאייב

מִיקוֹלַאיִיב (באוקראינית: Микола́їв) או נִיקוֹלַייֵב (ברוסית: Никола́ев) היא עיר באוקראינה. מרכז מחוז מיקולאייב. נמצאת בדרום המדינה דרומית לקייב, מזרחית לאודסה, על נהרות הבוג הדרומי ואינגול. אוכלוסיית העיר מונה 430,000 איש (2024).

עובדות מהירות מדינה, אובלסט ...

סגירה

העיר נוסדה כ-65 ק"מ מהים השחור ב־1789 על ידי הנסיך גריגורי פוטיומקין, אהובה של יקתרינה השנייה כמעגן לספינות במלחמה העות'מאנית-רוסית. בתחילה נקרא המקום בפשטות "המספנה החדשה על נהר אינגול". בהמשך, פוטיומקין שינה את שמה לניקולאייב (מיקולאייב בכתיב אוקראיני), על שם ניקולאוס הקדוש שכן העיר נוסדה ב-19 בדצמבר, שהוא יום ניקולאוס הקדוש שנחשב גם למגינם של הספנים. בשנת 1862 נפתח בעיר נמל מסחרי, ובשנת 1873 נבנתה רכבת לנמל. מאז היווסדה עד לימינו העיר משמשת כנמל לצי הרוסי, הסובייטי והיום לאוקראיני. בעיר קיימת מספנה המקבלת הזמנות מכל שטחי ברית המועצות לשעבר. בעיר יש גם מגוון רחב של ענפי הנדסה ומוצרי צריכה אחרים^[1]. ביולי 1941 העיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ובמרץ 1944 שוחררה.

בתקופת ברית המועצות העיר התפתחה למרכז חשוב לבניית אוניות הצי הסובייטי.

בשנת 2012 בעיר התרחש רצח אוקסנה מקר. תחילת השלטון המקומי ניסה להשתיק את הפרשה אך בסופו של דבר בלחץ התושבים הנושא הגיע לשלטון בקייב שקידם החקירת הנושא.

מתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 העיר נמצאת תחת הפגזות ומספר תושביה נהרגו.

יהודים התחילו להתיישב בעיר מיד עם יסודה. ראשוני המתיישבים הגיעו מגליציה. הם היו הראשונים שפיתחו את המסחר בעיר, כולל עסקי הספנות. בשנת תקע”א (1810–1811) מונה הרב אפרים זלמן ראזומנע לרבה הראשון של העיר. ב־1829 הצאר ניקולאי הראשון גזר על היהודים גזרת הגירוש, אך השלטונות המקומיים ניסו בכל תוקף להתנגד, והצליחו לדחות את הגירוש עד 1832 ואחר־כך עד 1834. רק לבעלי ספנות אושר להישאר. כלכלת העיר ירדה משמעותית בתקופה זו, בגלל מחסור ביהודים. ב־1859 הצאר אלכסנדר השני בגלל לחץ תושבי העיר אישר לסוחרים שוב להתיישב בעיר וב־1866 כל ההגבלות בוטלו. בין 1860 ל-1890 שימש כאב"ד הקהילה הרב אברהם דוד לבוט, שהוחלף בתורו על ידי הרב ישראל אייזנשטיין. ב־1880 מספר היהודים הגיע ל־8,325 נפש. ב־1897 מספר היהודים הגיע ל־20,109 נפש. ב־1881 למרות גל הפוגרומים שעבר בכל המדינה, בניקולייב היה שקט. ב-1902 נולד בעיר מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מחב"ד לעתיד. ב־1905 בעקבות גל הפוגרומים ברוסיה הציונים ארגנו גדודים להגנה יהודית, ומספר חברי סיעה זו עלה בין יהודי העיר. בתקופת מלחמת האזרחים מ־1918 עד 1920 העיר ידעה מספר פוגרומים נוספים, אך מספר הנרצחים היה מועט. ב־1926 היהודים מנו 21,786 איש (21% מהאוכלוסייה). הייבסקציה רדפה את הגורמים הדתיים, והרב האחרון שמואל שניאורסון נאסר ומת זמן קצר לאחר שחרורו. בתקופת השואה כ־15,000 יהודים שלא הצליחו להימלט נרצחו על ידי הנאצים. ב־1959 מספר היהודים הגיע ל־15,800. במפקד 1989 בעיר נמנו 20,000 יהודים.

אישים מפורסמים בני העיר

שלום חריטונוב, חסיד חב"ד, מלחין, (1886-1934).
אהרן חריטונוב, חסיד חב"ד, מלחין.
משה חריטונוב, חסיד חבד, מלחין,
עמנואל הרוסי, סופר, משורר ופעיל ציוני. (1903-1979), אחד משיריו המפורסמים שכב בני נודע בלחנו של שלום חריטונוב.
יעקב טימן, משחקניו הבולטים וממייסדיו של תיאטרון המטאטא בין כותבי המערכונים ומייסדיו של התיאטרון נמנה גם עמנואל הרוסי.
רבי מנחם מנדל שניאורסון, מנהיג חסידות חב"ד האחרון.