מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; מלחמת 73'; מלחמת יום הדין; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְבּ אֻכְּתוֹבַּר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים י' בתשרי ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד כ"ח בתשרי ה'תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, אף שהרוב המכריע של הנפגעים בחזית הסורית היה במקביל למערכה בדרום.[hebrew 2]

Quick facts: תאריכי הסכסוך, מלחמה לפני, מלחמה אחרי, מק... ▼

מלחמת יום הכיפורים

בכיוון השעון מלמעלה: מטוס נשר ישראלי חג מעל רמת הגולן, חייל ישראלי, סגן אפרים חמיאל מחטיבה 274 מתפלל בסיני על רקע תנועת טנקים,[2] פינוי פצועים ישראלים במסוק יסעור, הנפת דגל מצרים לאחר הצליחה המצרית את תעלת סואץ בתחילת המלחמה, חייל ישראלי מניף את תמונתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, טנק ישראלי עולה על דוברת תמסח לקראת צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמה הקרה
תאריכי הסכסוך	6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים)
מלחמה לפני	מלחמת ההתשה
מלחמה אחרי	מלחמת לבנון הראשונה
מקום	רמת הגולן ודרום סוריה חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ
תוצאה	ניצחון צבאי ישראלי, לצד הישגים אסטרטגיים מצריים החלטות האו"ם מספר 338, 339 ו-340 שהובילו לוועידת ז'נבה
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל בתמיכת: ארצות הברית ארצות הברית מצרים 1972 מצרים סוריה (1972-1980) סוריה חילות משלוח: עיראק 1963 עיראק ירדן ירדן לוב (1972-1977) לוב מרוקו מרוקו ערב הסעודית ערב הסעודית בתמיכת: ברית המועצות ברית המועצות פקיסטן פקיסטן מנהיגים גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל  מצרים 1972 אנואר סאדאת, נשיא מצרים סוריה (1972-1980)חאפז אל-אסד, נשיא סוריה  מפקדים משה דיין, שר הביטחון המטה הכללי של צה"ל דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל המטה הכללי של צה"ל אלי זעירא, ראש אמ"ן מצרים איסמעיל עלי, שר ההגנה המצרי מצרים סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי סוריה (1972-1980) מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי כוחות ישראל ישראל: 373,000 חיילים 476 מטוסי קרב 2,100 טנקים 570 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה[3] מצרים 1972 מצרים: 350,000 חיילים 627 מטוסי קרב 2,000 טנקים 1,280 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה סוריה (1972-1980) סוריה: 271,000 חיילים 354 מטוסי קרב 1,642 טנקים 675 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה עיראק 1963 עיראק: 95,000 חיילים 306 מטוסי קרב 1,200 טנקים 600 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה ירדן ירדן: 69,360 חיילים 55 מטוסי קרב 540 טנקים 130 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה.[4] סה"כ: 785,360 חיילים 1,342 מטוסי קרב 5,382 טנקים 2,685 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה אבדות ישראל: 2,689 הרוגים 7,251 פצועים 294 שבויים 102 מטוסים 25 תותחים סוללת טק"א 800 טנקים פגועים מהם 407 אבודים[hebrew 1] מדינות ערב יחד: כ-20,000 הרוגים כ-35,000 פצועים 8,811 שבויים 555 מטוסים כ-570 תותחים 43 סוללות טק"א כ-2,250 טנקים 18 ספינות

פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל בראשות האלוף אלי זעירא, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967, פיתח את "הקונספציה", ולא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל. עם ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף ספיגת אבדות כבדות גם לאחריו בסדרת קרבות (כאשר מרבית ההרוגים היו בחזית הדרום), הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את התעלה ולכתר את הארמייה השלישית — וכך להכריע את המלחמה לטובת ישראל, חרף מחיר כבד בפציעות ואבדות בנפש.[7] מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית דינמית ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, שאף חימשה אותה ברכבת אווירית. המלחמה הייתה למוקד מתח בין-גושי. ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות: תחילה הביאה להקמת ועדת אגרנט שהצביעה על הדרג הצבאי כאשם במחדלי המלחמה, אך לא על הדרג המדיני, מה שהוביל ישירות להדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא. עם זאת, מסקנות הוועדה לא הרגיעו את הרוחות הסוערות בחברה הישראלית, מה שהוביל למשבר פוליטי חריף שגרם להתפטרות ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, פחות משנה לאחר המלחמה; ולצד משבר כלכלי שבא לאחריה, נתפסת המלחמה כגורם מרכזי שהוביל למהפך הפוליטי ב-1977; בתחום המדיני, היא סללה את הדרך תחילה להסכם הביניים, ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים.