מעבורת חלל
ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית
מעבורת חלל היא חללית וכלי טיס רב־פעמי, המסוגל להמריא מכדור הארץ, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ. מעבורת החלל הראשונה, "קולומביה", שוגרה לראשונה ב־12 באפריל 1981. עידן מעבורות החלל תם ב־21 ביולי 2011, עם נחיתת מעבורת החלל אטלנטיס.[1] סוכנות החלל האמריקאית נאס"א בנתה חמש מעבורות חלל, שיחד ביצעו 135 טיסות לחלל. צוות המעבורת אינו עולה בדרך כלל על שבעה אסטרונאוטים.
 | |||||||||||||||||||
| מעבורת החלל דיסקברי משוגרת למשימה STS-120, אוקטובר 2007 | |||||||||||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ייעוד | נשיאת אסטרונאוטים למסלול LEO | ||||||||||||||||||
| יצרן |
United Space Alliance: רקטות האצה – ת'יאוקול/אליאנט מכל דלק – לוקהיד מרטין/מרטין מריאטה מעבורת – בואינג/רוקוול אינטרנשיונל | ||||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
ארצות הברית ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| צוות | עד 8 | ||||||||||||||||||
| היסטוריית פעילות | |||||||||||||||||||
| סטטוס | פרש | ||||||||||||||||||
| מפעיל | נאס"א | ||||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 7 (מתוכן 5 מבצעיות) | ||||||||||||||||||
| טיסה ראשונה | 12 באפריל 1981 (STS-1) | ||||||||||||||||||
| טיסה אחרונה | 21 ביולי 2011 (STS-135) | ||||||||||||||||||
| משימות | 135 | ||||||||||||||||||
| אבדות | 2 (STS-51-L, STS-107) | ||||||||||||||||||
| ביצועים | |||||||||||||||||||
| טווח פעולה | מסלול LEO | ||||||||||||||||||
| מהירות מרבית | 27,870 קמ"ש | ||||||||||||||||||
| עמידות | 17 ימים ו־15 שעות (STS-80) | ||||||||||||||||||
| כושר נשיאה | עד 24,400 ק"ג | ||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||
תוכנית מעבורת החלל כשלה למלא את הבטחות נאס"א לגבי כמות השיגורים, עלותם ובטיחותם, ונחשפו כשלים מהותיים בתרבות הניהול ובעיקר ניהול הסיכונים בסוכנות. בשני אסונות המעבורת נהרגו 14 אסטרונאוטים - יותר מבכל תוכניות החלל האחרות יחדיו, כולל אלה הסובייטיות - וחקירות לאחר האסונות חשפו כשלים שהמהנדסים דיווחו עליהם להנהלה שבחרה באופן עקבי לאמץ הערכות נגדיות ולהתעלם מאזהרות מפורשות ומתועדות לגבי סכנות כגון שיגור במזג אוויר קר (הגורם לאסון הצ'לנג'ר) וסכנת שברי קצף הבידוד (הגורם לאסון הקולומביה). התוכנית לא הצליחה לשגר יותר מחמש מעבורות בשנה לעומת ה־24 שהובטחו. עלות כל שיגור עמדה על חצי מיליארד עד מיליארד וחצי דולר, לעומת ההבטחה לעלות קטנה פי 100. המטרה המרכזית של תוכנית המעבורת - להוזיל עלות שיגור לוויינים מול עלות טילים לשימוש חד־פעמי - נכשלה, ולמעשה עלויות השיגור באמצעות המעבורת עלו על עלות השיגורים במשגרים חד־פעמיים. מהנדס האווירונאוטיקה רוברט זוברין כינה את מעבורת החלל "רמאות שעלתה לנו ב־30 שנה של דריכה במקום". עם זאת, המעברות עזרו לחקר החלל אף שחשיבות הניסויים שבוצעו הוטלה בספק על ידי אנשי מדע רבים,[2] והיו בין המשימות החלל שהביאו למסלול הכי הרבה אסטרונאוטים, והיו הראשונות להגשמת הרעיון של חלליות רב פעמיות.
אחרי 30 שנות פעילות הופנם הלקח שתוכנית המעבורת אינה בטיחותית ויקרה מעבר לכל הצדקה, וב־2011 הופסקו השיגורים.
Oops something went wrong: