מערת קבורה היא מערה בה נהוג היה לקבור בתקופות הקדומות. מערות קבורה הן מקור חשוב לחקר העולם התרבותי הקדום, אמונותיו ומנהגיו.
מערות הקבורה בארץ ישראל
הקבורה במערות בארץ ישראל התקיימה בתקופות שונות. קבורה במערות קבורה נמצאו כבר בתקופות פרהיסטוריות בתקופה הכלקוליתית, למשל מערת הקבורה שנמצאה בפקיעין, היא מערה טבעית שהותאמה לקבורה .ובתקופות הבאות נחצבו מערות קבורה מלאכותיות להן מאפיינים ייחודיים לכל תקופה: תקופת הברונזה, התקופה הישראלית, תקופת בית שני ותקופת המשנה והתלמוד .
תקופת הברונזה
בתקופה הברונזה נהגו לקבור את המת בתוך מערה בעלת מתאר עגלגל, לצד קרוביו. מכאן הביטוי המקראי "וישכב ויֵאסף אל אבותיו". מצדדיו הונחו מנחות קבורה, שכללו כלי חרס ומתכת ותכשיטים. תקופה זו מתחלקת לכמה שלבי משנה. בתקופת הברונזה הקדומה הקבורה התבצעה במערות גדולות יחסית בהם נקברו דורות של נפטרים. כאשר הוכנסה גופה חדשה דחקו לשוליים את העצמות הישנות ואת חפצי המנחה שנלוו להן. לעומת זאת, בתקופת הברונזה הביניימית (ברונזה תיכונה 1), הקבורה התבצעה בתוך מערות קטנות יחסית, שבכל אחת מהן הייתה קבורה בודדת. באתרים מסוימים, כגון ג'בל קעקיר בגבול השפלה וההר, קיימים שדות קבורה הכוללים מאות פתחים של מערות. בתקופת הברונזה המאוחרת, שבו לקבור במערות באופן המוני. במערות מתקופה זו נמצאו שיטות קבורה שונות וכמות גדולה ועשירה של חפצי-מנחה. מערות מתקופה זו גם עשירות בכלי חרס, שחלקם יובאו ממרחקים. עדות לרמה התרבותית הגבוהה של התקופה. לעיתים נמצאו מספר צורות קבורה באותה מערה.
התקופה הישראלית
בתקופה הישראלית (תקופת הברזל) נחצבו במרחב הישראלי והיהודאי מערות רבועות ובהם "משכבים", מעין מיטות עליהן הושכבו הנפטרים כשנה עד שנתאכל הבשר. אז לוקטו עצמות הנקבר ל"קבורה משנית" ורוכזו בחלל שנחצב לשם כך. מערות אלה מתחלקות לשניים: מערות פשוטות בהן יש יחידה בסיסית הכוללת: חדר רבוע במרכז שקע חצוב, סביבו שלושה משכבים.
לצד הטיפוס הפשוט יש מערות מורכבות בהם מספר חדרים ומשכבים במתכונת מפוארת.
כמו בכמעט כל תרבות אחרת, שיטות קבורה, בהיותם הגבול הבסיסי ביותר בין החיים למתים, מהוות תחום דתי מרכזי.[1] בישראל וביהודה מאפשרים הקברים ומאפייניהם להבין את ההשקפות הנפוצות על המוות ועל הקבורה.[1][2] במערות הקבורה בממלכת יהודה נחשפו מנחות קבורה שכללו בעיקר נרות ומגוון סוגים של כלי הגשה ואכילה, וכן מעט כלי אחסון ובישול; כלי החרס הונחו כנראה מלאים במוצרי מזון, משקאות, בשמים ושמני־סיכה; על הנפטרים נמצאו תכשיטים, תליונים, קמעות, חותמות ופרטי לבוש, וסיכות־רכיסה שנמצאו מלמדות גם הן על כך שהנפטרים נקברו (בקבורה פתוחה – ללא כל כיסוי) לבושים.[3] תפיסת המשכיות קיום המתים חייבה ביקור בקברים ואספקה שוטפת ומתמשכת של מזון ומשקה על ידי בני המשפחה. המזון והבשר הטרי שסופקו לנפטרים מכונים "זבחי מתים",[4] שחלקם נאכל על־ידי החיים לכבוד המתים, וחלקם הוגש למתים.[5] מנהגים אלה דומים למנהגים שננהגו במזרח הקדום כולו (כגון מנהגי מערת המרזח המלכותית בקטנה[6]).[5]
תקופת בית שני
בימי הבית השני הייתה הקבורה במערות פרטניות. ירושלים של אותה עת הייתה מוקפת מכל עבריה בשדות קברים. בשל קדושת ירושלים ובשל טומאת המת, נאסרה קבורה בין חומותיה והותרה רק מחוץ לחומות ובמרחק סביר ("מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה (משנה בבא בתרא, ב, ט). כאשר העיר התרחבה, הורחקו בתי הקברות ("כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא" (בבא בתרא, א, יא). האמונה בתחיית המתים הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. הנקברים נקברו בתחילה במערות למשך כשנה עד שנותרו העצמות, שנקברו לאחר-מכן בגלוסקמאות ("מלקט אדם עצמות אביו ואמו... בראשונה היו קוברים אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות קוברים אותן ברזין (ארון)"[7] בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמאות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי דקלים. הגלוסקמאות הונחו במערות קבורה משפחתיות, חצובות בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מימי בית שני פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור סנהדריה, מזרחה (גדות נחל קדרון), ומדרום לעיר העתיקה (גיא בן הינום וכתף הינום) ומהוות נקרופוליס. בצדה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת רחביה.
משפחות מכובדות, כמשפחת כהני בני-חזיר, בנו היכלות קבורה מרשימים ומפוארים, בסגנון הלניסטי, בהן נטמנו הגלוסקמאות. גם עשירים ירושלמיים וסוחרים מתייוונים הקימו מבני קבורה מפוארים, כדוגמת קבר יסון.
בתקופת המשנה והתלמוד
.jpg)
מערות קבורה בתלמוד
במסכת בבא בתרא מופיע דיון לגבי מידתה המקובלת של מערת קבורה משפחתית ולגבי האופן בו חופרים בה את כוכי-הקבורה. אתר הקבורה כלל חצר בגודל שש אמות על שש אמות, ומערות קבורה בצורת תיבה. כוכי הקבורה היו נחצבים בקיר שמול הפתח ובשני הקירות הסמוכים לפתח, כאשר המתים היו מונחים בתוכם בשכיבה.
על פי המשנה בדף ק, גודלו המקובל של אתר קבורה הוא אחד משני אלו:
- 16 כוכים המחולקים ל-2 מערות של 8 כוכים: שטחה שש אמות על ארבע אמות, כאשר הקיר הצר הוא מול הפתח, ובו שני כוכים ואילו בכל אחד מהקירות הארוכים ישנם שלושה כוכים.
- 52 כוכים המחולקים ל-4 מערות של 13 כוכים: שטחה שש אמות על שמונה אמות, כאשר בקיר הצר שלושה כוכים ניצבים ועוד שני כוכים בפינות הפונות באלכסון, ואילו בכל אחד משני הקירות הארוכים ארבעה כוכים.
עומקו של כל כוך ארבע אמות, ושטח החתך שלו שישה טפחים על שבעה טפחים.[8]
ראו גם
לקריאה נוספת
- נפתלי אייזק ויובל פלג, עדות נדירה ממערת קבורה מתקופת הברזל בצפון השומרון, קדמוניות, 133, 2007, עמ' 25-27
קישורים חיצוניים
- ברוך יובל ואלכסנדר ויגמן, שתי מערות קבורה מימי בית שני בירושלים, חידושים בחקר ירושלים, כרך 20, עמ' 185 - 202. רמת גן.
- https://www.academia.edu/79091450/Two_Monumental_Burial_Caves_from_Jerusalem_Second_Temple_Period_Heb_
- איל רגב, הקבורה המשפחתית והחוץ-משפחתית בירושלים ובסביבתה בתקופת בית הורדוס, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 60-35
- מערת קבורה מצרית בת 4300 שנה, באתר הארץ, 15 באפריל 2019
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
