משבר הטילים בקובה

משבר הטילים בקובה, ידוע גם כמשבר אוקטובר (בספרדית: Crisis de octubre), המשבר הקריבי (רוסית: Карибский кризис), או בהלת הטילים, היה עימות בן 13 ימים (16–28 באוקטובר 1962) בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בסוגיית הצבתם של טילים בליסטיים סובייטיים בעלי ראש נפץ גרעיני בקובה. הנחה מקובלת היא כי מעולם לא הייתה "המלחמה הקרה" קרובה להפוך למלחמה של ממש כמו במהלך משבר זה.

כתגובה לפלישה הכושלת למפרץ החזירים (1961) ולהימצאות טילים בליסטיים אמריקניים מסוג PGM-19 Jupiter על אדמת איטליה וטורקיה, כנגד ברית המועצות, כאשר מוסקבה נמצאת בטווח פגיעה, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הסכים לבקשת קובה להציב טילים גרעיניים בקובה על מנת להרתיע מפני הטרדות עתידיות מצד ארצות הברית. במהלך פגישה סודית בין חרושצ'וב ופידל קסטרו ביולי 1961, הושג הסכם בעניין, והחלה בנייה של מספר מתקני שיגור טילים.

ב-14 באוקטובר 1962, הצליח לראשונה מטוס ריגול אמריקני מסוג לוקהיד 2-U לצלם תמונות של משטח שיגור טילים גרעיניים במערב קובה, והתקבלה החלטה מצד ארצות הברית להטיל סגר ימי על האי כדי למנוע העברה של טילים סובייטיים נוספים.[1]

המשבר הסתיים לאחר משא ומתן ארוך ומתוח, אשר בסופו גובש הסכם בין נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי לבין חרושצ'וב. הצד הסובייטי התחייב להתפרק מנשקיו ההתקפיים בקובה בתמורה להצהרה פומבית של ארצות הברית שלעולם לא תפלוש לקובה. בצעד חשאי נוסף, שלא נודע לציבור באותה תקופה, ארצות הברית הסכימה לפרק את מתקני שיגור הטילים שלה באיטליה ובטורקיה אשר, כאמור, היוו איום על ברית המועצות.