מ.ק. 19 - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for מ.ק. 19.

מ.ק. 19

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מכשיר מק. 19 mk III
מכשיר מק. 19 mk III
אנשי הקשר של גדוד 8 מפעילים מכשיר מק. 19, חטיבת הנגב, 1948
אנשי הקשר של גדוד 8 מפעילים מכשיר מק. 19, חטיבת הנגב, 1948
סיור של יחידת סיירת שקד עם מכשיר מק. 19 במרכז ומכשיר GRC משמאל. גבול רצועת עזה, 1966
סיור של יחידת סיירת שקד עם מכשיר מק. 19 במרכז ומכשיר GRC משמאל. גבול רצועת עזה, 1966

מ.ק. 19 הוא מכשיר קשר שיוצר באנגליה, בקנדה ובארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה לשימוש ברכב קרבי משוריין וכן לשימוש קרקעי קבוע. המכשיר נקרא במקור: Wireless Mk. 19. המכשיר תוכנן במקור על ידי חברת Pye בע"מ, קיימברידג', אנגליה בשנת 1940 כדי לספק קשר לטווח בינוני בתדרים גבוהים (HF), תקשורת פנים וכן תקשורת לטווח קצר בתדרי UHF לצוות של רכב קרבי משוריין.

הדגם הראשון של המכשיר אפשר קשר בדיבור לטווח קרוב של מספר קילומטרים וקשר למרחק של עשרות קילומטרים בשידור בקוד מורס. הדגמים הבאים החל מ-MK II ואילך אפשרו הגדלת הטווחים גם לדיבור לטווח של עשרות קילומטרים ובמורס לטווח של מאות קילומטרים. המכשיר שימש פרט לרכב גם למטוסים ולאוניות. המכשיר היה בשרות הצבא הקנדי משנת 1942 עד שנת 1963, ושימש למעשה כ"סוס העבודה" של הצבא הקנדי. על אף שפותח עבור רכב קרבי, הוא שימש גם כתחנת קרקע קבועה[1].

בדגם הראשון, שימוש באנטנה לרכב באורך של פחות מ-3 מטר, אפשר קשר תוך תנועה בדיבור למרחק של 1.5 ק"מ וקשר מורס למרחק של כ-25 ק"מ. עם אנטנה מתאימה ניתן היה לשדר בדיבור עד לטווח של 15 ק"מ ולבצע שידור מורס לטווח של מספר עשרות ק"מ[2].

פיתוח ומבנה

המכשיר מורכב משלושה חלקים: משדר, מקלט וספק כח. המכשירים ניזונו מסוללת הרכב במתח של 12 וולט. השידור למרחק קרוב בוצע באמצעות מיקרופון קטן אליו הופנה הדיבור בעוד שהקליטה בוצעה באמצעות זוג אוזניות שהורכבו על הראש ואפשרו שמיעת השידורים בדיבור ובקוד מורס. השידור למרחק רב בוצע באמצעות מפתח מורס באמצעותו שידר המפעיל את הנדרש.

עומקו של המכשיר 30 ס"מ, רוחבו 70 ס"מ, וגובהו 38 ס"מ. משקל המכשיר 35 ק"ג (ללא האביזרים החיצוניים, הכבלים והאנטנה). המכשיר בנוי לעמוד בזעזועים, באבק, בתנאי טמפרטורות קיצוניים והיה אמין ביותר.

המכשיר סיפק באריזה אחת מענה למספר מטרות:

  1. מכלול A לקשר למרחק רב בשידור בתדר 2 - 8 מגהרץ.
  2. מכלול B לקשר לטווח קרוב בשידורים בתדר 230 - 240 מגהרץ VHF.
  3. קשר פנים בעזרת מגבר לתקשורת בין אנשי הצוות של הרכב המשוריין.

לפי ספרות ההדרכה ניתן היה להגיע במכלול A לטווח של 18.5 ק"מ בדיבור (AM) ולטווח של 37 ק"מ בשיטת מורס בין כלי רכב בתנועה בשימוש באנטנה לא ארוכה באורך של 2.3 מטר, טווחי שידור המתאימים גם לתנועת כלי רכב מבצעיים כיום. מכלול B אפשר תקשורת בדיבור בין כלי רכב בתנועה למרחק של 900 מטר בשטח פתוח. ניסיון קרבי בתקופה המודרנית מראה שהטווח הזה לא הושג עקב רגישות המכשיר ונראה שהטווח הריאלי עמד על 100 מטר בלבד.

החלק העגול שנמצא על המכשיר הוא וריומטר (Variometer). תפקידו להגביר את ההשראה למכשירים עם אנטנה קצרה ובכך להגדיל את טווח השידור.

בקיץ 1942 הותקן במכשיר מגבר בעל עוצמה גדולה שסיפק 100 ואט לשידור. שיפור זה נועד להחליף את המכשיר הגדול הקנדי מסוג מק. 52.

מלחמת העולם השנייה

ייצור המכשיר בקנדה החל בתחילת ינואר 1942. התכנון המקורי היה בריטי. המכשיר יוצר באנגליה על ידי חברת "Pye Radio" וכן יוצר בקנדה עם מספר שיפורים קנדים. הייצור בקנדה נעשה על ידי שלוש חברות: חברת מרקוני הקנדית (Canadian Marconi), חברת ויקטור (RCA Victor) וכן חברת נורת'רן אלקטרוניקס (Northern Electronics). החברות הקנדיות שלחו מהנדסים לאנגליה ולאחר שלמדו את הנושא וביצעו מספר שיפורים החלו לייצרו בקנדה. חברת מרקוני וויקטור החלו לייצר את המכשירים במטרה לשלחם לרוסיה במסגרת הסכם השאלת ציוד צבאי. אחד הפרטים היוצאים דופן במכשיר זה הוא הכיתוב באנגלית וברוסית על הפנל הקדמי של המכשיר, תוצאה של אותו הסכם.

כל אחד משלושת היצרנים היה אמור לייצר בשנה הראשונה (1942), 250 מכשירים לחודש. בקיץ 1942 הגיע סך הייצור של שלוש החברות ל-1,000 מכשירים לחודש. בארצות הברית יוצר המכשיר על ידי חברת "RCA". המכשיר היה חלק אינטגרלי בכוחות השריון. הוא תוכנן במקור לשמש קשר בטנקים וברכב קרבי משוריין. שימש גם כתחנת קשר נייחת. הותקן בטנקים, שריוניות ורכבים קרבים אחרים. המכשיר שרת את הכוחות הקנדים משנת 1942 עד שנת 1963.

מכשיר המק. 19 שימש בצורה נרחבת ביותר את צבאות בנות הברית בחזית הארופאית ובצפון אפריקה. בפלישה לנורמנדיה נעשה שימוש במכשיר מק. 19 סימן 2. לשימוש המבצעי של המכשיר בחזיתות השונות הייתה השפעה עצומה עליהן. כמו כן הפעלת המכשירים על ידי הקשרים תחת אש ובמצבים מסוכנים תרמה רבות להצלחת פעולות שונות.

שימוש נוסף אחרון על ידי בנות הברית נעשה במלחמת קוריאה בשנת 1951. לאחר מלחמה זו, הוצא המכשיר מהשרות המבצעי ונשאר למטרות אימון בצבא הקנדי עד שנת 1963. הצבא הבריטי עשה בו שימוש עד 1960.

מלחמת העצמאות

באביב 1947 הצליחו אנשי הרכש של ההגנה לרכוש כ- 400 מכשירים במחיר מגוחך של 19 דולר ליחידה[3]. המכשיר שימש את המוסד לעלייה ב' (בלתי לגלית) באוניות שהפליגו בקווים הקצרים לקשר בין האוניות לנמל הבית בתל אביב. הקווים הקצרים היו בעיקר מאיטליה לארץ ישראל[4].

בינואר 1948 נפתח על ידי ארגון ההגנה בקיבוץ שפיים, קורס-הקשר הראשון לקציני קשר. במקום נערכו עוד קודם לכן קורסי-קשר שונים כאשר הוותיק מכולם היה קורס קשרי מורס לקשרים ביישובים ברחבי הארץ.

20 תלמידי קורס קציני הקשר הזה, היו כולם בוגרי קורס מפקדי מחלקות של ההגנה. הם נועדו לשמש קציני קשר גדודיים. הקורס היה מרוכז מאד ונמשך חודשיים. החומר הלימודי כלל קוד מורס, הפעלת טלפון שדה ותיקונו, הנחת קווים, אחזקתם ותיקונם, שימוש במכשיר מק. 20 שנועד לנשיאה על הגב[5] והחשוב מכל: שימוש במכשיר מק. 19 שנועד לשמש כמרכזת.

בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות היו מכשירי המק. 19 במספר יישובים כמו למשל בקיבוץ גשר וכן במשוריינים שליוו את שיירות האספקה לאזורים המנותקים כגון ירושלים, לנגב ולגליל. פרט לכך ברוב היישובים בדרום וברחבי הארץ היו מכשירי קשר תוצרת בית מסוג מכשיר מזוודה וכן מכשירי מק. 20.

בתקופת מלחמת העצמאות הותקנו המכשירים על ידי שרות המשוריינים (השמ"ש) בטנקים הספורים מסוג הוצ'קיס, שרמן בזחל"מים ובשריונית מסוג וייט אוטר ובנ.נ מסוג דודג' ופרגו. כך למשל היו מותקנים מכשירים בשריוניות ובזחלמ"ים ששרתו בפלוגות המשורינות של גדוד 73, הגדוד המשוריין של חטיבה 7.

בגדודי חיל הרגלים, שימש מכשיר כזה כמרכזת. כך למשל היה בחטיבת הנגב לגדוד 2, לגדוד 8 ולגדוד 9.

שימוש צה"לי לאחר מלחמת העצמאות

בשנות החמישים והשישים שימשו המכשירים לקשר רציף של צוותי הסיור של יחידת סיירת שקד שפעלה בכל מרחבי הנגב, בינם לבין עצמם וכן בינם לבין הבסיס שפעל כמרכזת. על כל קומנדקר היה מותקן מכשיר מסוג זה שאפשר קשר ישיר עם הבסיס במשמר הנגב גם ממרחקים גדולים מאד ללא תחנות ביניים בעזרת קוד מורס. זהו כנראה השימוש הצה"לי האחרון במכשירים אלה. המכשיר יצא כנראה מהשרות ביחידה זו ובצה"ל בכלל בסוף שנות השישים.

הערות שוליים

  1. ^ ראו The History of canadian military communication and electronics
  2. ^ על פי ד"ר עמיעד ברזנר, ההיסטוריון של מוזיאון השריון
  3. ^ ראו: ליאונרד סלייטר, "הנאמנים, מסודות הרכש בתש"ח", עמוד 85
  4. ^ על פי יואש צידון, ששרת כאיש קשר ביחידת הגדעונים בפלי"ם בספינות המעפילים
  5. ^ כנראה הכוונה למכשיר אמריקאי מסוג מק. 300 שנקרא SCR-300
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
מ.ק. 19
Listen to this article