נאופלאטוניזם
ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית
נאופלטוניזם הוא מונח מודרני לאסכולה פילוסופית דתית ומיסטית שהתגבשה במאה ה-3 לספירה. המונח הוטבע על ידי תומאס טיילור בתרגומו לשש האנאדות[hebrew 1] של פלוטינוס. הסיבה שהוגים אלה נקראו נאופלטונים, למרות שהם כינו את עצמם אפלטוניים, היא המחשבה לפיה הפילוסופיה של הוגים אלה שונה באופן מהותי מהפילוסופיה של אפלטון.
הנאופלטוניות יצרה סינתזה בין מגוון אסכולות פילוסופיות, בהן האסכולה הפיתגוראית, האסכולה הסטואית והפילוסופיה של אפלטון. כמו כן, היא קלטה לתוכה אמונות, פולחנים ומנהגים מהפוליתאיזם היווני והמזרחי, כולל אלכימיה ומאגיה.
פלוטינוס נחשב כאביו של הנאופלטוניזם משום שהיה הראשון שניסח בצורה בהירה ונרחבת תורה זו. קדמו לו הפילוסופים מאסכולות הביניים שהכינו את הקרקע לעליית האסכולה הנאופלטונית. מבין האסכולות הנאופלוטיניות המאוחרות, הבולטת ביותר הייתה האסכולה האתונאית שהייתה למעשה האקדמיה האפלטונית שהפכה לפלוטינית. בניגוד לאסכולה האלכסנדרונית, שחלק מאנשיה קיבלו על עצמם את הנצרות, אסכולה זו נשארה אחד מהמבצרים האחרונים של הפוליתאיזם עד לסופה.